תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: צוחק מי שצוחק אחרון

הרהורים מחדר הטיפולים: צוחק מי שצוחק אחרון

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

אני לא זוכרת אם כבר ציינתי את זה אבל לפסיכולוגית שלי, נוסח דירה להשכיר, יש שכנים מעניינים למדי.
בקומת הקרקע גרה הפסיכולוגית שלי שכנראה הבינה כי אין צורך להעמיס גם את מאמץ הטיפוס במדרגות על אותן נפשות אומללות שנאנקות תחת נטל הפירושים שלה.

בדירה שמולה גרה, או לפחות תולה שלט, אישיות מסתורית המכנה עצמה פסיכיאטר מומחה. מעולם לא ראיתי את אותה אישיות עלומה אבל אני נשבעת שבפעמים היחידות בהן ראיתי את הדלת שלה נפתחת יצאו משם רק שליחי סושי ופיצה, ופעם אחת גם צמד שוטרות מבולבלות ומוטרדות למראה.

ובדירה השלישית גרה מטפלת הוליסטית אשר החיוך הרוחני שמרחף על פני המטופלים שיוצאים ממנה עורר בי בעבר חשד עמוק. חשד שהתפוגג, יש לציין, עם המפגש הראשון בינינו, בו היא ראתה אותי אחרי פגישה עם הפסיכולוגית שלי, הניחה יד אמהית-חומלת על כתפי ואמרה שהיא מקווה שזה בסדר שהיא מתערבת, אבל האנרגיות שלי נראות כאילו זה עתה עברתי מפגש קארמתי קשה, ואולי סשן אינטרה-תודעתי באוריינטציה שמאנית יכול לעזור?

נמלטתי על נפשי, אבל לקחתי לתשומת ליבי את עניין המפגש הקארמתי הקשה, שמחה לגלות שאני לא היחידה ששמה לב שמפגש עם הפסיכולוגית שלי יכול להגיע לעוצמות של 7.7 בסולם ריכטר.

וכל הסיפור הזה למה? כי באחת הפעמים בהן הגעתי לפסיכולוגית שלי והתקשיתי יותר מהרגיל לעבור מהניוטרל המעצבן הטבעי שלי להילוך רגשי, הערתי איזו הערה ספק שנונה על יושבי הבניין ועל העסקאות האפלות שבוודאי נרקמות ביניהם. הפסיכולוגית שלי, שבדרך כלל מגיבה להערות מסוג זה בעפעוף מהיר שמשמעו 'זה ממש אבל ממש לא יעבוד לך', הגיבה הפעם באופן מפתיע: זה אמנם לקח רגע או שניים, אבל אז ראיתי את זוויות הפה שלה מתקמרות בעדינות כלפי מעלה, ואחריהן גם התפוגג לרגע המבט החודר והתרכך ואז, כמו קשת בענן עם תום הגשם, הכל התפוגג וחזר לקדמותו. אבל אני כבר ראיתי: לפסיכולוגית שלי יש חוש הומור.

בהלך רוח קפריזי משהו ניסיתי להעלות על דעתי את כל הפעמים בהן הצלחתי להעלות חיוך על שפתיה של הפסיכולוגית שלי, אבל התוצאות לא היו מרנינות. היו, כמובן, פעמים בהן ראיתי אותה מתחייכת לעצמה והיו גם פעמים בהן היא ממש צחקה מולי. אבל כל זה היה מזמן, בחודשים הראשונים של הטיפול. היום, מרבית נסיונות ההתחכמות שלי נתקלים בעפעוף הנ"ל או גרוע יותר- במבט משועמם שאחריו מגיע פירוש הנוגע לשימוש הנלוז שאני עושה בהומור לצרכי התנגדות לתהליך הטיפולי, החיבור הרגשי וכד'.

"אז זה אני או היא?", תהיתי לעצמי. "אני הופכת פחות משעשעת עם השנים? האם יכול להיות שירדתי לשפל המדרגה של מיחזור בדיחות? או שמא זאת היא שהזדהות יתר עם פרויד, קליין ושות' הפכה אותה לחמורת סבר? או אולי- לא יכלתי להמנע מהמחשבה המבעיתה- אולי מעולם לא היה לה חוש הומור והחיוכים בחודשי הטיפול הראשונים היו חיוכים נימוסיים בלבד?

האפשרות שלפסיכולוגית שלי אין חוש הומור באמת הטרידה אותי. יש משהו ביכולת להומור, אני חושבת, שמעיד על יכולת מסויימת לקחת פסק זמן מהמציאות, אולי לשחק איתה ולעשות עליה איזושהי וריאציה לפני שמסתכלים לה עמוק בעיניים. אני מניחה שזו יכולת חיונית עבור מרבית בני האדם אבל במיוחד עבור פסיכולוגים- אותה עדה שמסיבות מסוימות (שכנראה שמורות במערכת האתר ) בוחרת לבלות אחוז משמעותי מחייה בחברת אנשים סובלים.

בכל מקרה, אולי זו הייתה הדאגה לחוש ההומור האבוד ואולי סתם הרגשתי שהטיפול רגוע מדי לאחרונה, אבל החלטתי לבחון את הנושא לעומקו ומה מתאים יותר לבדיקה מאשר, טוב, להביא לפסיכולוגית שלי את אחד הטורים האישיים שלי לדוגמא?

***

המקהלה היוונית שלי (כלומר, החברות הקרובות) שמטרתה לנבא את העתיד העגום (כלומר לבסס מראש את הטענה 'אמרתי לך') הצהירה פה אחד שזה אחד הרעיונות היותר גרועים שלי.

"היא תפרש לך את זה במשך חודשים", טענה זו שהולכת גם כן לטיפול. "היא תגבה ממך אחוזים", טענה הפרקטית מביניהן. אבל אני, מרגע שיש לי רעיון גרוע- תסמכו עלי שאבצע אותו ביסודיות.

כדי לרכך את הפרשנות הצפויה לבוא, השקעתי מחשבה רבה בבחירת הטור ובחרתי אחד שאי אפשר לפספס בו את האהדה שלי אליה (וליתר דיוק- הטור הזה). אחר כך, בחיל ורעדה המסווים היטב תחת ארשת אדישה, צעדתי לחדר הטיפולים וציינתי בדרך אגב ש-"את זוכרת שאני- אמממ- סיפרתי לך פעם שאני כותבת לאיזה אתר אינטרנט? אז חשבתי שיהיה נחמד אם תראי על מה אני- אה- כותבת? שתכירי יותר את העבודה שלי? מקרוב, אני מתכוונת?".

כדי שהיא לא תספיק לשאול "מה-זה-בשבילך-שאני-אכיר-מקרוב-את-העבודה-שלך", מיהרתי לתת לה את הטור ושקעתי בכורסא, לחוצה כל כך עד שכמעט שכחתי שהמשימה היא בדיקת שריר החיוך של הפסיכולוגית שלי.

הממצאים הראשוניים היו חיוביים- היא ממש צחקה. לא גיחוך או חצי חיוך אלא ממש צחקה. אחרי זה, בחיוך מתחטא של פאם פטאל, היא אמרה 'טוב, זה בהחלט מפתיע'. ואחר כך, כאילו נזכרה בפתאומיות שהיא הפסיכולוגית שלי גם אם העליתי אותה לדרגת מיני סלבריטי ללא שם, היא מיהרה לשאול מה גרם לי להביא לה את הטור.

טוב, עם כל הכבוד שלי לפתיחות וכנות בתהליך הטיפולי- לא ממש התחשק לי להסביר לה את סקרנותי המדעית לגבי גן ההומור בקרב פסיכולוגים, ולכן המהמתי משהו בלתי מחייב. "את יודעת", אמרה הליידי אחרי הרהור קצר, "אני חושבת שדרך הטור שלך את גם מספרת לי כמה הקשר בינינו מעסיק אותך, מעבר לתכנים שאת מביאה לטיפול". לא יכלתי שלא לגחך מול כזה אנדר-סטייטמנט, אבל הליידי, שכנראה עברה את מכסת החיוכים היומית שלה, עפעפה את עפעוף הדגל שלה וציינה שמעניין להבין את הדריכות הזאת, את הצורך להיות ערה בכל רגע נתון לאיפה היא נמצאת מולי. כמובן, מכאן נפתח דיון ממושך שלא אלאה בפרטיו, אבל רגע לפני שהפגישה הסתיימה, הליידי הפתיעה שוב.

"אני חושבת", היא אמרה ברכות, לגמרי מחוץ להקשר השיחה ולגמרי מחוץ לרפרטואר הטונים הרגיל שלה, "שההחלטה שלך להביא לי את הטור הייתה גם אחת הפעמים היחידות בהן היית מוכנה להביא לכאן גם את כמה שאת מוכשרת". מה כבר אפשר להגיד מול כזאת אמירה, חוץ מלהתמוסס? האם כבר ציינתי שיש אנשים שהומור עושה להם רק טוב?

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך