תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: פעמיים קפה הפוך

הרהורים מחדר הטיפולים: פעמיים קפה הפוך

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

פסיכולוגים, פסיכיאטרים ו-Google בכבודו ובעצמו טוענים שאחוז גבוה מהאוכלוסייה סובלת מפוביות שונות מכלבים, גבהים, דיבור בפני קהל ועוד כהנה וכהנה פחדים. פוביות אף פעם לא היו הקטע שלי, אבל אני מודה שבתקופות חיים מסוימות מילים ספציפיות אכן מצליחות לעורר בי שרשרת תגובות נוירו-פסיכולוגיות בלתי נעימות בעליל. בתחילת שנות העשרים אני יכולה להעיד על הצמרמורת הבלתי נשלטת שהיתה תוקפת אותי מול ביטויים כמו "בקרוב אצלך" ו"בואי נחשוב על זה בהיגיון". היום, עם ההתבגרות, ההתברגנות והפסיכולוגיזציה, אני רגישה יותר (בהתאמה או שלא בהתאמה) לביטויים כמו "קרם למניעת הזדקנות העור", "משכנתא" ו"בדיוק כמו שהיה עם אמא שלך". אבל מה שבטוח הוא שגם בתקופות היותר נוירוטיות שלי מעולם לא גיליתי רגישות למילים "קפה הפוך". לכן, כשמצאתי את עצמי מגיבה בחלחלה עמוקה ל"פעמיים קפה הפוך בבקשה, אחד חזק", לקח לי רגע להירגע מההפתעה ומהתחושה שמשהו אצלי ממש לא בסדר. רגע אחד שאחריו גיליתי שכמו שקורה עם מרבית הדברים בחיים שלי, הפסיכולוגית שלי היא מקור המצוקה (ע"ע "אבל בואי נסתכל על זה יותר לעומק") והגורם המשכך אותה.

נדמה לי שזה הזמן להודות בכך שקיים ממשק לא קטן בין תחום העיסוק שלי לתחום עיסוקה של הליידי (ולא, אני לא ארכיאולוגית ולא מלכת סאדו). הממשק הזה, שמהווה מקור בלתי נדלה לבריחות אינטלקטואליות והערות סרקסטיות, הוא גם האחראי לכך שבבוקר יום שישי, בעודי עומדת בתור לקפה דלוח בקפיטריה של אולם כנסים, שמעתי אותה מבקשת את אותו הקפה ההפוך, באותה הקפיטריה, באותו הכנס.

אמנם אני רגילה לשמוע את הליידי מבקשת אסוציאציות, תשלום או להפסיק עם השטויות ולהתחיל להסתכל פנימה ולאו דווקא קפה הפוך, אבל לא היה כל ספק שזאת היא. בתלת מימד, בגודל טבעי, רק ללא הרקע של מדף הספרים.
כנראה שבכל זאת יש למעלה איזו ישות רחומה ונשית, כי בדרך נס הצלחתי להתגנב החוצה מהתור לקפה מבלי שהעקבים שלי ינקשו יתר על המידה ומבלי שהליידי תשים לב אליי. נטולת קפאין, אוויר ואומץ לב חמקתי חזרה למושב שלי והתמקדתי ככל יכולתי בצמצום נוכחותי למינימום ההכרחי. אלא מה? כנראה שלא לחינם גודלתי כאתאיסטית מאחר ואותה ישות אלוהית נשית וגחמנית נענתה באופן ציני למדי לתפילתי שהליידי לא תראה אותי כי היא אכן לא ראתה. לא ראתה עד כדי כך שבפעם הבאה בה הגנבתי אחורה מבט כדי לראות איפה היא, גיליתי שהיא יושבת בדיוק במושב שמאחורי.

למיטב התבוננותי האובססיבית במשך שנים של טיפול, המרחק בין הכורסאות בקליניקה של הליידי לא משתנה גם כשאני ממש מרגיזה אותה (ואני מתכוונת, ממש מרגיזה אותה), ואפילו כשאני מדברת על ההיבטים ה-בואו נגיד- פחות צנועים של חיי, טרם ראיתי אותה נרתעת בחריקת כורסא מצמררת. כלומר, שנים של סטטוס קוו כורסאתי, שלא התערער גם במצבי אני-בוכה-ככה-שאת-פשוט-לא-יכולה-שלא-לחבק-אותי או במצבים בהם חלקנו רצון הדדי לחנוק זו את זו, פשוט ירדו לטמיון.
מאחר והסתובבתי אחורה הליידי לא יכלה שלא לראות אותי כך שנאלצנו להחליף הנהון מנומס, בזמן שבועות מחשבה קומיקס-יות מסתחררות מעלינו (אני: "הו מיי גאד הו מיי גאד, כמה פגישות בהן יכולתי לפתור קונפליקטים נוירוטיים הולכות להתבזבז בדיבור על המפגש הזה?"; היא: "הו מיי גאד הו מיי פרויד, כמה השלכות אני אצטרך להדוף בעקבות המפגש הזה?" או לחלופין- אני: "ידעתי. היא יוצאת מהקליניקה. יש לה חיים מלבדי" והיא: "ידעתי. ידעתי שאני צריכה לזכור איך מטופלים נראים ולא רק איך נראית האם המופנמת שלהם").

בשלב הזה הדוברים עלו לבמה. אני זוכרת במעומעם שהם דיברו על כל מיני דברים שכנראה יכלו לעניין אותי לולא הייתי עסוקה בשאלה המביכה מה הליידי חושבת על העורף שלי והאם יש סיכוי שבדיוק ברגע זה אני אתחיל לסבול מכינים או קשקשים. איכשהו זה עבר בשלום, או לפחות יותר בשלום מההפסקה בה מצאתי את עצמי תוהה מה עדיף: למצוא את עצמי בשכנות לתא השירותים של הליידי, לראות אותה עם פירורי בורקס גבינה על המטפחת האלגנטית או לפטרל אחריה ולבחון לעומק האם יחסיה הבין אישיים עם קולגות רוויים בפחות מבוכה מסורבלת מאלו שלי. בסופו של דבר בחרתי בפתרון "פרח הקיר" המבוסס על אסטרטגיית ה"היצמדי לאחד הקירות עם מינימום תזוזה וסמסי בלהט לחברייך הסרקסטיים ("היא הולכת לחייב אותך על הפגישה הזאת?"), לבן זוגך המתגלגל מצחוק ("אולי להתיישב מאחורייך זאת הדרך שלה להציע לך לעבור לאנליזה?") ולקווי המצוקה של ער"ן.

אם להיות כנה, הדבר היחיד שבכל זאת הצליח לנחם אותי היה ההנחה שהליידי נבוכה לא פחות ממני. ומעבר לכך, בוודאי מוטרדת אפילו יותר ממני בהתלבטות האם לעבור מקום ובכך להכיר בכמה לא נוחה הסיטואציה, או להוות מודל לחיקוי ולהפגין את מה שהיא קוראת לו "יכולת להישאר גם עם הרגשות הלא נעימים ולא לברוח מהם רק כדי לא להרגיש". "נראה אותך, גיבורה גדולה", סיננתי לליידי המופנמת בעוד הליידי הממשית חולפת על פני, "נראה כמה את 'סבלנית לתחושות שלך'".

למי שדאג, הליידי הוכיחה שנאה דורש נאה מקיים ושבה לנשוף בעורפי עד תומו של יום העיון. בסופו, היא היתה מנומסת דיה להתעכב ולפטפט עם כמה קולגות, וכך לתת לי את הזמן להיעלם ממגרש החניה עוד לפני שהיא עצמה עזבה את האולם. בכל זאת, אולי היתה לה תחושה שהמפגש בינינו סיפק את מנת המבוכה הדרושה, ושאין צורך להוסיף גם מפגש בין הפגוש שלי לקורולה המנצנצת שלה.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך