תפריט נגישות
חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- נשים, נשים.

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- נשים, נשים.

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

יום האישה 2011 הגיע. ועבר.

מאחר ולא מדובר ביום שמלווה בטובות הנאה כלשהן, כמו חופש מהעבודה או כוס בירה חינם על כל כרומוזום X, הנחתי שעל אף האמונה השלמה שלי בחשיבתו הוא יעבור על פני בערך כפי שיום זכויות האדם עובר על פני האישה האיראנית: ציוץ בטוויטר, כמה כתבות נושא ב-YNET ויאללה, חזרה למקומה הטבעי של האישה- במטבח באיראן, או מול המחשב במשרד התל אביבי.

אני מניחה שאכן כך היה לולא המפגש עם הליידי.

המגדר של הליידי, כפי שכבר הבנתי מזמן, הוא קודם כל 'פסיכולוג': אישיותה מוסווית היטב תחת מדי הפסיכולוגים (השל הכרוך ברכות סביב הכתף) ותחת נייטרליות טיפולית עם גוון של נימוס בריטי. מדי פעם, כשאני מרגיזה אותה או נוגעת לליבה במיוחד, חומקת פיסת אישיות- מבט, אמירה חריפה, צחוק מתנגן- ואז שבה למקומה הנאות (והליידי, כנראה, ממהרת לחשב כיצד תסביר לכומר המוודה שלה, מאחורי הספה האנליטית, את החריגה). ובכל זאת, את האישה שבליידי קל הרבה יותר להוציא לחופשי: כבר לפני לא מעט זמן שמתי לב שהאישה הזאת, שמפרשת כל איחור, כניסה עם כוס קפה, בדל סיגר או בדל חלום, וחוקרת לעומק כל התייחסות שלי אליה לעולם, אבל לעולם, לא מפרשת מחמאות שלי לבגדים שלה. "תודה", היא ממלמלת בחיוך שיכול להאיר את הקליניקה והלא מודע האפלים ביותר, "תודה", וממשיכה הלאה כאילו לא היא טבעה את המושג "אבל מה זה בשבילך שאני..."

מחוברת לנשיות שלה, כבר אמרנו?

בכל מקרה, גם אני מחוברת לנשיות שלי יותר משחשבתי, מסתבר.

מסתבר שהנשיות אינה מסתכמת בפסילת דייטים בהינף SMS או באמונה הבסיסית שאם אני אחייך ואעפעף מספיק בנימוס יוותרו לי על הקנס בספריה או על דו"ח החניה. לא. הנשיות, כמו שיעידו גברים שמצויים בטווח הגילאים 25- 50 היא עניין פתלתל וחמקמק (למה 25-50? כי עד 25 הם באמת לא מבינים שנשים שונות ומורכבות מהם מהותית ולכן הם עושים כל כך הרבה שטויות, ומגיל 50 בערך הם כבר מבינים שיש כמה עקרונות בסיסיים שמאפשרים דו קיום די נעים ומתגמל עם נשים).

מאחר והנשיות היא פתלתלה, מצאתי את עצמי נזכרת במהלך הפגישה, באופן מפתיע למדי, באירוע נשכח שהתרחש כבר לפני כמה שנים. בתמציתיות, מדובר בנהג הסעות שכאשר העליתי את הילד שעבדתי איתו באותה תקופה להסעה העיר לי הערה "מחמיאה ומפרגנת" מפרספקטיבת קצב וסקסיסטית וחודרנית מפרספקטיבה פמיניסטית.

בדיוק כמו שהשמלות הורדרדות המתנפנפות לא מנעו ממני לקפץ על הרהיטים בצווחות קרב אינדיאניות בגיל חמש, כך המראה הנוכחי החיצוני והעדין-משהו לא ממש מפריע לי לגדל תחתיו נפש סוערת שמנפנפת בטומהוק מול עוולות מסויימים. המחשבה שאדם שיכול להתבטא כך עובד כנהג הסעות ילדים זעזעה אותי, כך שהודעתי לו בקור רוח שההערה המיותרת שלו תדווח להנהלת בית הספר וחברת ההסעות. הוא בתגובה, מיהר לפנות לנפשי הרחומה והחנונה (אישה, לא?) וכשנתקל בסירוב חסם את הרכב שלי וסירב לתת לי לעזוב את המקום. איום של הזמנת משטרה סיים את העניין, אני דיווחתי כפי שהבטחתי לעשות (אישה, לא? ראיתם פעם אישה שלא קיימה את הבטחתה לנקום?) וכך נפרדו דרכינו, עד למפגש שלי עם הליידי.

"טוב, גברים", נאנחתי בעייפות אחרי שסיפרתי לה על האירוע.

הליידי הרימה גבה, אות מבשר רעות בדרך כלל.

"מה?", מיהרתי להצטדק, "אין מה לעשות, אישה בחיים לא היתה מתנהגת ככה, וברור שלנהל דיונים וויכוחים עם עם אישה זה לגמרי אחרת מאשר עם גבר. הרי ברור שבחיים לא הייתי הולכת, למשל, לפסיכולוג גבר".

קודם כל, הליידי וידאה שאני מודעת לעובדה שגם גברים עובדים כפסיכולוגים ושפרויד, אבוי, היה זכר לכל הדעות, כולל הסיגר והחליפה המהוקצעת. אחר כך היא פנתה לבדיקה מעמיקה יותר של הנחת היסוד שלי לפיה האפשרות לפנות לפסיכולוג גבר הגיונית פחות או יותר כמו לבקש עזרה ממוכר חזיות במשביר לצרכן.

50 דקות הן בוודאי לא זמן ממצה לדיון בהבדלים בין המינים, ולאופן בו אני תופסת כל אחד מהם. אבל כמה מסקנות בהחלט הצלחתי לנסח:

1. נשים הן אולי המין היפה, אבל בהחלט לא המין החלש. מי שלא מאמין, מוזמן לצפות בליידי כשהיא מתשאלת אותי בנחישות לגבי התחושה שלי שטיפול אצל פסיכולוג גבר משול להליכה במדבר שומם.

2. הטיפול שלי עוד לא מתקרב לסופו.

3. בכל מה שנוגע לליידי, אני לגמרי מתנגדת לשינויים כלשהם מעמד האישה. אני מצפה ממנה להמשיך להיות אישה בכל רמ"ח אבריה ואקססוריסיה, ולהמשיך להתמוגג בכל פעם שאני מחמיאה לה על חולצה חדשה. אולי זה לא משרת את השוויון בין המינים, אבל משרת היטב את השוויון בין הספות.

אנשי מקצוע בתחום

טיפול פסיכולוגי

עוד מאמרים שיעניינו אותך