הרהורים מחדר הטיפולים: נגיעה אחת רכה

צוות בטיפולנט

גם אם מתעלמים מנתונים דמוגרפיים פעוטים כמו גיל, מצב משפחתי וותק מקצועי, נראה שאני והפסיכולוגית שלי שונות למדי באישיותנו. למרות זאת, עם הזמן הצלחתי לאתר כמה נקודות דמיון כמו החולשה של שתינו לבגדים ונטייה לנימוסים טובים המכסים על מזג חם למדי. אבל נקודת הדמיון החביבה עלי, אני חושבת, היא הכבוד ששתינו רוכשות למילים.

אפשר לנסח את זה דרך האמירה שאילו היינו מחליטות לשחק, נניח, שבץ-נא, אין לי מושג מי היתה מנצחת (טוב, אני בוודאי הייתי נוקטת בגישת 'המטרה מקדשת את האמצעים' ומתעקשת שגם שמות לועזיים, למשל קריפטולוגיה, הם חוקיים והיא היתה מאריכה את כל המילים על ידי הוספת המילה 'מנגנון של' לפני כל שם פועל, עיינו ערך 'מנגנון של דברנות/עקשנות/שתיקה' וכמובן- מנגנון של תזזיתיות עם ה-ז' הנדירה שהיתה מקפיצה את הניקוד שלה).

אבל, לענייננו.

מה שאני מנסה לומר הוא ששתינו, אני חושבת, נשים של מילים. שתינו מאמינות באמונה שלמה בחשיבות הדיוק השפתי, ומפיקות עונג ספק משועשע ספק אכזרי מזיהוי פליטות פה זו בדבריה של זו (היא: אז זה קשר בכיוון 'נורא חיובי' אבל כבר שבועיים לא נקבת בשם של 'הדייט שלי'? או אני, בהזדמנות אחרת: מעניין שזכרת שיש לנו 9 ולא 8 פגישות עד לחופשה; מה זה, יכול להיות שגם לך יש קשיי פרידה?). כמובן, מחיר השליטה השפתית הוא יכולת החמקנות של שתינו. לה יש יכולת פנומנלית לנסח כל אמירה שלי אליה במונחים של השלכתיות יתר שלי, ואני מסוגלת לדבר בכותרות ותיאוריות שימסכו כל רגש אמיתי.

עכשיו, תדמיינו לכם מה קורה כאשר בין שתי נשים של מילים נוצר לראשונה מגע פיסי.

אני אתחיל מהסוף: התשובה לשאלה הפרובוקטיבית הזו היא כלום. או יותר נכון- עוד מילים.

בעצם, לא קרה שום דבר. שמינית מגע; רפרוף; חיכוך כמעט בלי מורגש של הזרוע שלי בשלה כשנכנסנו לחדר; אבל מאחר ובפסיכולוגיה מדובר במדע המטאפוריקה לא פחות מבמדע הנפש- הדברים אף פעם לא נשארים רק כפי שהם קרו במציאות. התגובה הראשונה שלי היתה פליאה. כאילו עברו בינינו כל כך הרבה מילים, עד שהעובדה שהפסיכולוגית שלי היא בשר ודם קצת נשכחה ממני. או יותר נכון- כאילו נשכחה ממני העובדה שבחיים האמיתיים אנשים שקרובים זה לזה גם נוהגים לגעת זה בזה.

אבל- ראיתם פעם ילד שטועם בפעם הראשונה בחייו שוקולד? בהתחלה מתפשטת על פניו הבעה של עונג דתי; אחר כך צל של עלבון על כך שעד עכשיו הסתירו ממנו את טעם החיים האמיתי; ואחר כך, טוב, אתם מתארים לעצמכם כמה קצרה הדרך להתקפי זעם מול מדף המתוקים בסופרמרקט. באותו האופן פחות או יותר, הפליאה הראשונית שלי הומרה בזריזות מרשימה למשאלה האינפנטילית: עוד!!!

בעצם, פניתי לאפיקים הלוגיים-רציונליים, מגע הוא צורת התקשורת הבסיסית ביותר שאנו חווים בחיינו, עוד הרבה לפני התסביך האדיפלי ומשבר הזהות של גיל ההתבגרות היקרים כל כך לפסיכולוגים. מעבר לכך, אני לא חושבת שיש מישהו שהצליח לעבור את גיל העשרה בלי להבין שלפעמים אותה יד מנחמת, או הסתה של השיער מהפנים, הם הפתרון האמיתי ולא כל המילים. בקיצור, בערך כשהגעתי לניסוח מגובש ומנוסח למשעי של כל הסיבות למה עלינו להעביר את הטיפול לפסים קצת יותר פיסיים וקצת פחות מטאפיסיים, הפסיכולוגית שלי תהתה אם אני רוצה לשתף, אולי, לאן הלכתי במחשבות.

האמת? לא רציתי. מה בדיוק יכלתי להגיד לה, שנדמה לי שבמקום פרשנות חדת אינטלקט הייתי מעדיפה שתחבק אותי? שלפעמים כשאני יוצאת מהחדר שלה אחרי פגישה קשה אני רוצה שפשוט תניח לרגע את היד שלה על הכתף שלי? שתקתי.

בדרך כלל, כשאני שוקעת בשתיקה הפסיכולוגית שלי לא נוהגת לשאול אותי יותר מפעם אחת איפה אני או על מה אני חושבת. אני מניחה שהיא יוצאת מהנחה שאם יהיה לי משהו מספיק חשוב להגיד אני אומר אותו, או לחלופין שאני כנראה באמת זקוקה לשתיקה הזאת אם אני מוכנה לשלם עליה בצמוד לתעריף של 20 ש"ח לדקה. אבל הפעם, משום מה, היא אמרה אחרי רגע או שניים 'תגידי לי אם מחניק פה, כן? אני אפתח את החלון'.

לקח לי רגע או שניים להשתיק את אותם קולות זדוניים שטענו במרץ שפשוט נעשה לה מחניק מרב שתיקה, אבל אז- איך להגיד- פשוט הרגשתי מלוטפת. כאילו בדרך פלאית ועל-מודעית כלשהי היא הרגישה שהיום יש לסגור את כל כרכי אבן שושן בחבטה, ולדבר בשפה אחרת; כאילו קרה בינינו משהו שחורג מהמילים, משהו שעניינו בגוף שלי, ובכל ההטיות והגופים של מ.ג.ע: נגע, נגיעה, ננגעת, הנגעות. ושאף אחד לא יעיר לי שהמילים האלו לא קבילות בשבץ-נא.