תפריט נגישות
חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- מקל וגזר

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- מקל וגזר

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

ובכן, נקראתי לסדר והנה אני שבה לשולחן הכתיבה.

לאחר מספר חודשים של נזיפות, הקנטות ואיומים מסווים, מה ששכנע אותי בסוף לזפזפ חזרה לערוץ ה'עכשיו אני חושבת וכותבת על הפסיכולוגית שלי למרות שזה עלול להיגמר ברע' הוא דווקא מייל חביב מאחת הגולשות באתר. אני מציינת את זה לא רק מתוך רצון הומני להעביר מסר שמחאת האזרח הקטן לפעמים משפיעה, אלא בעיקר כי זה גרם לי לתהות מדוע הפסיכולוגית שלי, על אף תחכומה, תבונתה והכרותה עם איזורים נפשיים שרגל אדם לא דרכה בהם, מעולם לא חשבה על כך ששיטת ה'גזר' לפעמים לא פחות יעילה משיטת ה'מקל'. באופן חסכוני למדי, אני אסביר את כוונתי ובו זמנית אצדיק (בנימה נוגעת ללב ככל האפשר) את ההיעדרות הארוכה.

טוב. אז הסיבה לכך שלא כתבתי כל כך הרבה זמן היא שהתחלתי טיפול מחדש.

לא, אל תבהלו: אני והליידי עדיין ביחד כך שלבנקאית שלי עדיין יש סיבות טובות לצקצק בלשונה ולליידי עדיין יש סיבות טובות להאשים אותי בהשלכתיות יתר כאשר אני טוענת בתוקף שחייה המקצועיים שלווים ומאושרים. התחלתי טיפול מחדש במובן של בחירה מחדש בטיפול אחרי התלבטות מורטת עצבים.

כמו לגבי מרבית הדרמות שמתרחשות בטיפול שלי, אני מניחה שלי ולליידי יש גרסאות שונות למה שקרה. סביר להניח שכל שופט בר דעת שהיה מאזין לטיעונים המנוסחים היטב של הליידי היה טוען שהגרסה שלה קבילה בבית המשפט הרבה יותר מהגרסה ההיסטרית משהו שלי (וזאת, כמובן, גם לאור גיליון הרשעות העבר העמוס שלי ביחס לגיליון החלבי של הליידי). אבל מאחר וטובי הבלשנים כבר הכריזו שחיים ומוות ביד הלשון, תנו לי להינות מזכות הדיבור הטוטאליטרית ולהציג את הדברים באופן בלתי נייטרלי בעליל.

גרסתה של הליידי, אם לתמצת אותה במשפט יחיד, היתה ש"מאחר ובזמן האחרון את לא ממש כאן, אולי כדאי שנבדוק האם את עדיין מעוניינת בטיפול".

הגרסה שלי, בהתייחס למשפט הזה, היתה שנמאס לה והיא מנסה לזרוק אותי מהטיפול ברגע זה.

כבר יצא לי לחוות פרידות, לא לעבור ראיונות עבודה ואפילו להידחות על ידי חתול רחוב אחד שסירב בתוקף לסטטוס היתום המאומץ שזכה לבית חם שניסית לכפות על ישותו החתול-זבלית. אבל להידחות על ידי הפסיכולוגית שלי? זה כבר באמת יותר מדי ולכן עשיתי מה שכל אישה דחויה עושה כאשר היא יודעת שאי אפשר לקנות את ליבו של הנחשק הנוטש במין או בכסף: פרצתי בבכי שהיה פורט אפילו על נימי ליבו של מדען האטום האיראני הנחוש ביותר. הליידי, שאינה מדען אטום ולכן גם לא ניתן להטיל עליה סנקציות משום סוג, עשתה מה שכל נחשק -נוטש שאין לו מה להפסיד חוץ מאי נעימות קלה היה עושה: חשקה את לשונה, קפצה את שפתיה והתעקשה. וכמו כל נבל נוטש שמאחל לננטשת ש'תמצא מישהו שבאמת ראוי לה כי היא כזאת בחורה מדהימה', עוד ניסתה להצדיק את האמירה שלה בכך שהיא רוצה את טובתי. וטובתי במקרה זה, למי שלא הבין, היא התבוננות פנימה ובדיקה האם אני מעוניינת כרגע בטיפול או לא.

אני לא אלאה אתכם בפרטי פרטיה של הפגישה, אבל אני יכולה רק לומר שבמהלכה לא הפסקתי לבכות, ולמרבה הצער, לא הצלחתי להאמין לליידי ולו לרגע שהיא מנסה לעשות משהו אחר מלבד לזרוק אותי מהטיפול. אני יכולה גם להגיד שעוצמת העלבון ותחושת הנבגדות יכלו למלא טיפול פסיכולוגי נוסף ללא קושי ושגם היום, מספר חודשים אחרי, אני עדיין נתקפת צמרמורת מקור הרוח בו היא דנה באפשרות הפרידה.

ובכן, גם חמישים דקות איומות מגיעות בסוף לסופן, וכך קרה גם בפגישה הזאת. את שלושת הימים שאחרי הפגישה העברתי, פחות או יותר, קבורה במיטה או על כתפיה של חברה סבלנית, אבל לאחר מכן קרה משהו אחר. באותה מהירות בה רווקה תל אביבית מתלבשת כשהיא מבינה שהחבר החדש מהמסיבה לא ממש מתכוון להתעורר איתה בבוקר, עטיתי עלי את שריון המגן ועד לפגישה הבאה עם הליידי כבר הכנתי נאום רהוט שהשורה התחתונה שלו היתה שאכן הגיע הזמן לסיים את הטיפול.

הליידי האזינה בקשב רב לנאום, ביקשה הבהרות במקומות בהם נשנקתי מדמעה שבהחלט לא היתה חלק מהטקסט המתוכנן ואחרי שסיימתי אמרה באותו קור חודר עצמות שההחלטה לסיים את הטיפול או להמשיך אותו היא שלי, זה הטיפול שלי ואני זאת שצריכה לרצות אותו, אבל לדבר אחד היא לא מוכנה: לאמירה שאני עוזבת כי קיבלתי הרבה ומיציתי. "זאת ממש, אבל ממש לא הסיבה", הליידי המשיכה לפזר מלח ים מתובל מחנויות הטבע על הפצעים השותתים באותו קור רוח מטריף. "הסיבה היא שעולים פה דברים שמאוד קשה לך להתמודד איתם. מאוד. וזאת סיבה לגיטימית לעזוב את הטיפול- אבל אל תגידי לי שאת עוזבת כי מיצית".

במילים אחרות, הליידי לא בדיוק היתה קהל אוהד לנאום העזיבה שלי (שכותרת המשנה שלו היתה 'אם את לא רוצה אותי, מי בכלל צריך אותך'), ובשבועות שאחרי עמדה בגבורה בהתקפות העזות שלי על חוסר האכפתיות שלה ובקיתונות האומללות שגרמה לי המחשבה שאולי, אי שם, אכן יש בי חלק שממש לא רוצה לראות ולהכיר איזורים מסוימים בנפש שלי. אני לא בטוחה שבמהלך השבועות המייסרים האלה השתכנעתי שהליידי לא מנסה להעיף אותי מהטיפול, אבל בהחלט השתכנעתי שיש נושאים ותחושות שעדיין מאוד לא ברורים לי. מתוך התחושה הזאת, חשבתי שאולי כדאי להמשיך את הטיפול, לפחות לתקופה מסוימת, ולבדוק האם כרגע אני יכולה ורוצה להשתמש בו.

במובנים מסוימים, נותרתי בתחושה של הערכה ללידי על ההתעקשות שלה לבדוק איתי באמת ולעומק האם אני מעוניינת בטיפול, ולא להמשיך את הטיפול מכוחה של אינרציה רגשית-כלכלית כזאת או אחרת. במובנים אחרים, אני מרגישה שהכאב והעלבון ממנה עדיין מסתובבים במערכות הדם שלי, וגורמים לי לתהות שוב ושוב האם לא היתה דרך "גזר-ית" יותר, וקצת פחות "מקל-ית" לנהל את הדיון הזה. מה, למשל, עם אמירה כמו 'זה היה מאוד מצער אותי אם היית מחליטה לעזוב, אבל נראה לי שכדאי שנדבר על האפשרות'? מה? כל כך קשה? כל כך בלתי ניתן להעלאה על הדעת? האם גם בשביל קצת רכות או כאב על קשר ממושך שעשוי להסתיים יש צורך במחאה חברתית או פנייה רשמית? אם כן, אני קוראת לגולשת החביבה שכתבה לי לשלוח בזה הרגע מייל גם לליידי, עם דרישה לשיפור התנאים הרגשיים. תאמיני לי, אם הצלחת להביא אותי לכתוב את תולדות השבועות האומללים האלו אחרי חודשים של שתיקה- אפילו הליידי בידייך.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך