חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- זהירות, רגיש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- זהירות, רגיש

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

בפרהיסטוריה שלי ושל הליידי, כשאני עוד הנחתי שפסיכולוג=קבלה ללא תנאי של כל שטות שאני אומרת, ולה עוד היה נדמה שאינטליגנציה משמעה היגיון בריא ונימוסים טובים משמעם שלוות נפש, הלייד עשתה עמי חסד. היא זיהתה את המצוקה שלי מכך שהשעון היחיד בחדר מופנה אליה, והביאה שעון נוסף שפנה אלי. מאז, בדייקנות קוקייתית, מיד כשמסתיימות 45 דקות אני אוספת את רגשותיי אל אורלוגין הלב, ובחמש הדקות הנותרות גולשת החוצה ב- fade out מתון. במילים אחרות, אחד הדברים המרגיזים (היחידים) שבהם לא חטאתי הוא בפתיחת נושאים "כבדים" בדקות האחרונות של הפגישה, ולכן באמת אי אפשר להאשים אותי במה שקרה לפני מספר שבועות.

דקות ספורות לפני סיום הפגישה, בהתייחס לנושא שהעסיק אותנו מרבית הפגישה, מלמלתי שאני לא כל כך מבינה למה אני לוקחת את זה כל כך קשה.

מאחר וזה היה מלמול של "טוב....אז...נמשיך בפעם הבאה?", לא ממש ציפיתי לתגובה והייתי מופתעת למדי כשהליידי ענתה בכובד ראש "אני חושבת שאת אדם מאוד רגיש".

קוראי המסורים, אם אי פעם חשבתם שהביטוי "קפץ כנשוך נחש" הוא תיאטרלי ומוגזם, אתם טועים, מפני שזה בדיוק מה שקרה.

ניסיתי בטוב: "סליחה? למה בדיוק את מתכוונת?"

והליידי: "למה את כל כך מופתעת, הרי את בעצמך העלית את בשאלה למה את לוקחת את זה כל כך קשה, לא?"

"זה", התנשפתי בזעם צפעוני, "עניין אחר לגמרי. אני העליתי שאלה ספיציפית שנוגעת בנושא ספיציפי, ואת טענת טענה כללית ומאוד, מאוד, פוגעת".

"זאת לא היתה הכוונה שלי"

"אז למה התכוונת? למה? מה הופך אותי לאדם רגיש?"

"אנחנו צריכות לסיים...."

אני חייבת לעצור כאן להערת סוגריים.

הגנים שלי הם יקים מובהקים. למרות המזג החם והאמונה שצ'ילי הוא התיבול האידיאלי כמעט לכל תבשיל, אני יקית בכל רמ"ח איברי החל מחוסר היכולת שלי להשתזף (אלא אם מתייחסים לגוון הלובסטר השלוק שאני עוטה על עצמי אחרי 6 דקות של שמש כאל שיזוף), דרך הכאב הפיסי שאני חשה כשאני רואה אישה בחולצת כפתורים לא מגוהצת ועד לכבוד היחסי (אם כי לא פנאטי, בכל זאת נולדתי בכור ההיתוך הישראלי) שאני רוחשת ללוחות זמנים. לכן, מבחינתי 50 דקות הן 50 דקות, וכפי שהסופר אגו שלי (ויש כזה, אם מישהו הטיל ספק. יש לי קבלות של אלפי שקלים) מתחיל להבהב בלהט כשאני מרימה טלפון למישהו בין שתיים לארבע, כך הוא הבהב כש-50 הדקות של הפגישה עברו ואני, מה אתם יודעים, פשוט לא יכלתי לצאת.

"אני מצטערת, את תהיי חייבת להסביר לי למה את מתכוונת"

"אנחנו נדבר על זה בפעם הבאה"

"נכון, אבל גם הפעם. אני לא הולכת ככה הביתה"

באופן מאוד לא רגיל, הליידי נראתה מעט מבוהלת לנוכח ההתנחלות הלא חוקית שיצרתי על הכורסא שלה, מה שגרם לי לתהות האם המטופלת שאחרי היא trouble maker לא פחות ממני. ולכן, מתוך הבנה שיש פלגים פוליטיים שאיתם הידברות ברוח טובה היא בגדר פנטזיה, היא פנתה לטקטיקת "המבוגר האחראי" ואמרה בטון שקול ומיושב ככל האפשר שהיא "מבינה שנפגעתי מהאמירה ומאוד כדאי שנבדוק את זה יחד אבל עכשיו אנחנו נאלצות לסיים את הפגישה".

טקטיקת המבוגר האחראי היא הטקטיקה שבה אני נוקטת כשהחתולה שלי מטפסת לראש הארון וזועקת מרה כדי שאטפס להוריד אותה: אני מסבירה לה באורך רוח שלא ייתכן שהיא תחזור שוב ושוב על אותה טעות ושמצידי היא יכולה להישאר להתגורר על הארון, אבל אני לא מטפסת לשם עוד פעם. מיד לאחר מכן, כמובן, אני מביאה את הסולם ומורידה אותה ואת תלתלי האבק שנכרכו סביב הזנב שלה, אבל הליידי לא יכלה לסלק אותי פיסית ולכן נאלצה לסמוך על החמלה הבסיסית שלי, שלא תאפשר לי לייצר דרמה שחורגת מעבר לחמש דקות מ-50 הדקות שלנו.

זה היה מהלך נבון, מסתבר, מאחר והמחשבה שאגרום לליידי אי נעימות אמיתית היתה כל כך מייסרת עד שנאלצתי לקפל את הז'קט, העלבון ודברי הנאצה שעוד נותרו לי ולהמתין שבוע שלם (שבוע!) כדי להמשיך את הדיון.

"אי מחכה להסבר", הודעתי לליידי עם תחילת הפגישה הבאה.

הליידי כנראה צברה כוחות במהלך השבוע ונזכרה שההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

"מאוד נפגעת ממני כשאמרתי שאת רגישה, אבל תראי כמה מהר וחזק נפגעת ממני".

זה היה מהלך יפה, אבל הליידי עוד היתה רחוקה מאוד מה'מאט' המיוחל, ואני הוצאתי את הצריח אל מול המלכה היהירה: "זה לא ילך. את יודעת, אני כל כך רגישה עד שלא אוכל להמתין עוד. אני רוצה להבין למה את רואה אותי כרגישה".

הליידי שינתה אסטרטגיה, ובמקום חיל פרשים שלחה מולי חייל פשוט, אנושי.

"אני מרגישה שכל מה שאני אומרת לא מגיע אלייך כמו שאני מתכוונת. אולי תסבירי לי קודם איך פגעתי בך?"

איך, באמת. במשך השבוע הפכתי שוב ושוב בשאלה הזאת ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שההתייחסות אלי כאל "בנאדם מאוד רגיש" הצליחה לגרות תחושה מציקה למדי שמלווה אותי במפגשים עם הליידי; תחושה שמשום מה לא פעם היא שוכחת שמעבר לקשיים והמגבלות שמביאים אותי אליה, אני אדם מתפקד למדי. משהו בהתייחסות שלה ל"רגישות" שלי גרם לי להרגיש, ולא בפעם הראשונה, שהיא רואה רק את הצדדים ה"בעייתיים" שבי, ושוכחת לגמרי פרטים ביוגרפיים שוליים כמו תואר שני, הישגים מקצועיים ומעגל חברתי מספק ואוהב.

הליידי הרהרה בדברים, ואחרי שהודיעה לי שכדאי שנבחן יותר לעומק למה אני מרגישה כך, אמרה שבכל זאת חשוב לה להסביר למה התכוונה. "כל מה שניסיתי להגיד הוא שבדומה למרבית האנושות, יש לך איזורים רגישים יותר".

"זה לא נשמע ככה"

"אבל לזה התכוונתי. וגם אם הניסוח שלי לא היה מספיק ברור, ובאמת לא התכוונתי לפגוע בך, אני חושבת שמה שצריך להעסיק אותנו הוא הוא העובדה שאת אולי רגישה כמו יתר האנושות, אבל בניגוד ליתר האנושות את לא מוכנה בשום אופן להכיר בכך, או להשתהות לרגע באיזורים היותר פגיעים ורגישים שלך".

משהו בהבעת הפנים שלי כנראה סימן לליידי שאני עודני הלומת פרשנות ולכן היא יכולה להמשיך לדבר.

"אני חושבת שכל המהומה של הפגישה האחרונה שלנו היא אחת הדרכים בהן את משתמשת כדי לא להרגיש פגיעה ורגישה- את פשוט מעבירה הכל הלאה, ובמקרה הזה אלי"

"הרגשת פגיעה ורגישה?"

"את אמרת שלא תצאי מהחדר, והיתה לי פגישה נוספת. בהחלט הרגשתי פגיעה וחסרת אונים"

"אוי-"

אילו הפגישה הטיפולית היתה פרק מרחוב סומסום, מוסר ההשכל היה "שימו לב, ילדים, אם אפילו לפסיכולוגית כמו הליידי מותר לחוש פגיעה וחסרת אונים הרי שלכולם מותר- יהודים, ערבים ובובות ענק". אבל הליידי איננה שרי צוריאל ואני אינני מוישה אופניק, גם אם לעיתים זה נראה כך, ולכן הפגישה הסתיימה בעיקר בתחושה שהדרך עוד ארוכה.

אה, ואם מישהו הסיר מדלת הקליניקה של הליידי את השלט "זהירות, רגיש", הוא מתבקש להחזיר אותו בהקדם. קצת התחשבות, רבותיי!

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך