תפריט נגישות
חיפוש

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- החטא, ללא עונשו

על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- החטא, ללא עונשו

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

עידן האינטרנט, מסתבר, לא גרם רק לסגירת הספריות העירוניות ולויתור על מושג הפרטיות, אלא גם להתפתחות תת-גזע אכזרי במיוחד: הטוקבקיסטים. בחודשים האחרונים הצצתי לא פעם בטורים אישיים ברחבי האינטרנט וגיליתי שאותו תת גזע מאיים מצליח לגרום גם לכותבים הנועזים ביותר להסתתר תחת שמות בדויים (מוצלחים יותר או פחות) או להקצות חלק מהטור לפנייה ישירה או עקיפה לליבם של הטוקבקיסטים, בתקווה שאלו, הפעם, יחוסו על הטור הטרי. מדי פעם, נפעמת לנוכח הבוטות שמאפשר המרחב הוירטואלי, אני מברכת על היעדר האפשרות להגיב לטור הנוכחי. אלא שהמאה ה-21 אינה רק המאה של האינטרנט אלא גם מאה של מודעות עצמית. מדריכי שיאצו, פסיכולוגים, מדקרים ותזונאים קוראים לנו להתבונן פנימה, לגלות את עצמנו ולבחון את עצמנו ללא הפסק.

ובמילים אחרות, השילוב בין היעדר טוקבקיסטים לקיומה (נניח) של מודעות עצמית מביא אותי לצורך נואש בפידבקים לטור.

כפי שכבר כתבתי פעם, קהל המבקרים שאספתי סביבי נוטה להיות אמפתי כפסיכולוג מתחיל ופרקטי כמאמן ותיק. כלומר, האהדה והתמיכה שאני רגילה לקבל בתגובה לטורים חדשים מלווה במרבית המקרים בביקורת ישירה ("זה מצחיק רק אותך") או הוראות ברורות ("תורידי את זה ותפסיקי להכניס אותי לטורים שלך"). אבל בטור האחרון שלי, בו כתבתי את תולדות מסע החיפוש שלי אחרי הפסיכולוגית המתאימה לי, זכיתי, איך לומר, לתגובות שנעו בין תמהון להלם.

"זה ממש שיר הלל" אמרה בנבזות זו שעזבה את הפסיכולוגית שלה לפני כמה חודשים

"את בטוחה שאת כתבת את זה?", שאלה זו שמעולם לא הלכה לפסיכולוג

"אז מתי את מתכוונת להקריא לה את זה?" תהתה זו שסתם רצתה להרגיז

וככה, לאט ובשיטתיות, הן ערערו את בטחוני וגרמו לי לא רק להתחרט על הטור אלא גם להיזכר בכל מנהגיהם המרגיזים של פסיכולוגים בכלל ושל הפסיכולוגית שלי בפרט. ולכן, למען הסר ספק וכאפטר-פרטי ליום כיפור, אני רוצה למנות את החטאים עליהם אני בטוחה שפסיכולוגים מבקשים לכפר עליהם בכל ליבם.

החטא הראשון, כמובן, הוא היכולת לזהות את אשמתו של המטופל בכל מאורע שקורה לו.

החבר עזב אותך? את בוודאי לא מספיק בשלה לקשר/ מפחדת להתחייב/ מפחדת מהצלחה. עברת תאונת דרכים? זה בוודאי ביטוי של דחף אובדני. רבת עם אמא שלך? או, זה נהדר. בואי נבדוק יחד איזה קונפליקט לא מודע גורם לך להתעצבן כשהיא אומרת 'אבל יכולת להיות רופאה נהדרת' כשאת זוכה בפרס יוקרתי על סיפור קצר שכתבת.

כמובן, זה לא שאני נגד לקיחת אחריות על החיים או הטעויות שלי, ובאמת חשוב לי לזהות את חלקי במינוס בבנק, הרווקות וחוסר החינוך המשווע של החתולה. פשוט, הייתי שמחה לפעמים לקצת יותר הכרה בנסיבות מקלות (ע"ע מגרעותיהם האינהרנטיות של גברים, אמהות וחתולים).

חטא שני הוא כמובן חטא העמימות.

אחרי כמה שנים של טיפול, אני יכולה לדקלם בקלות את יתרונות העמימות בטיפול הפסיכולוגי, ועל האופן בו היא מאפשרת ללמוד על עולמו של המטופל ההשלכתי (או התמים דיו לבקש עצה קונקרטית מהפסיכולוג). ובכל זאת, אני רוצה לשאול: איך, איך אתם יודעים בכזאת וודאות שגם אם תגידו בפירוש שאתם מחבבים אותנו זה לא ישפר את בטחוננו העצמי? איך כל כך ברור לכם ש'התשובה נמצאת אצלך' ולכן אין טעם שתביעו דעה?

(למרות הקריאה הנרגשת אני רוצה להדגיש: אל תפסיקו להיות עמומים ולדרוש מאיתנו להתבונן פנימה וללמוד את עצמנו. רק אם אפשר, בסוף הטיפול סמסו לנו איזה טיפ).

חטא שלישי- אבל משמעותי לא פחות- הוא חטא השכחה.

אני מתכוונת לאותם רגעים בהם באמצע סיפור סבוך וממושך מבטו של הפסיכולוג מזדגג וברור, מעל לכל צל של ספק, שאין לו שום מושג מי זה "החבר השלישי הרציני שלי" ואיך הוא פספס את העובדה שאת שנת חייך הראשונה בילית בלינה משותפת בקיבוץ.

אז נכון, אני לא מצפה שהפסיכולוגית שלי תזכור כל פרט ופרט עלי כפי שאני זוכרת כל פריט מידע עליה שהתגלה לי באינטרנט או ברגע של אי זהירות; ובכל זאת, תירוצים כמו "יש לה הרבה מטופלים" או "היא בסה"כ בנאדם" לא ממש קבילים בעיני. אתם פסיכולוגים אבל לא ניחנתם במתנת הזיכרון הפנומנלי? אין בעיה. קחו אומגה 3. תרשמו סיכומי פגישה. תדקלמו לפני השינה את השושלת המשפחתית של המטופלים שלכם. הכל, רק אל תתנו לנו לשבת מולכם בפגישה ולתהות אם יש לכם מושג על מה אנחנו מדברים.

(ועוד בקשה קטנה- אם כבר שכחתם משהו, פשוט תשאלו. נוירוטיים ככל שנהיה, אנחנו עדיין מסוגלים להבחין בין הנהון אמפתי אמיתי להנהון שמשמעו 'כן, אלוהים, אני אתחיל לשמור שבת אם רק תתן לי להיזכר אם אבא שלה עזב את הבית או נהרג בתאונה').

אלה, אני חושבת, שלושת החטאים הגדולים של פסיכולוגים. מלבדם, כמובן, קיימים עוד עשרות חטאים קטנים- פיהוקים, קליניקות ברחובות ללא חניה, כורסאות לא נוחות- שאותם אנו נושאים באורך רוח מאחר ורובם מחווירים לאור רגעי החסד והתועלת שבטיפול.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שאחד הדברים שבאמת עוזרים בהתמודדות עם חטאים אמיתיים או מדומים אלו הוא התחושה שהפסיכולוג מסוגל להיות שותף לא רק לחשבון הנפש של המטופל אלא גם לחשבון הנפש שלו עצמו. החטא שבאמת קשה לסלוח עליו הוא חטא היוהרה- פסיכולוג שמתקשה להכיר בפספוסים הקטנים והנקודות העיוורות ומשליך אותם חזרה אל המטופל (זה לא שאני לא קשוב בגלל שראיתי עשרה מטופלים ברצף; המטופל מספר את הדברים באופן מנותק כדי להמנע מעבודה רגשית אמיתית).

ובקיצור, מה שאני מנסה להגיד הוא שאגודת הפסיכולוגים צריכה לפתור מצום ותענית כל פסיכולוג שעושה חשבון נפש אמיתי, ולא רק מנפנף בפרויד מעל ראשו לכפרה.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך