תפריט נגישות
חיפוש

הרהורים מחדר הטיפולים: אמא אחרת

הרהורים מחדר הטיפולים: אמא אחרת

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

זה קורה בכל סיפורי הילדים. רקסי הקטן כועס על אמא והולך לחפש אמא אחרת. אפי האפרוח אמנם לא נמצא בעיצומו של טנטרום או בתחילת גיל ההתבגרות, אבל הוא חווה סקרנות עזה לגבי לולים אחרים ולכן יוצא למסע חיפושים. הסוף ידוע: רקסי ואפי מגיעים למסקנה שאין כמו אמא וחוזרים על הזנב בין הרגליים לאמא כלבלבה/אווזה, שמתאפקת בכל כוחה לא להגיד "אמרתי לך!".

אני, שאמא אחת ופסיכולוגית אחת הן די והותר בשבילי, בהחלט לא יצאתי לחפש אמא אחרת. באמת, זו לא אני אלא הילד הרע שבי שגרם לעיני חסרות המנוחה לנוח על 'ערב פתוח לקהל הרחב ולקהל המקצועי' שכולל שלוש הרצאות של פסיכולוגים שונים. כמובן שמלאך קטן, בדמותה של הליידי, נחת על כתפי הימנית ותהה מדוע אני מחפשת צרות (ולמה דווקא עכשיו) אבל השטן על הכתף השמאלית, בצלמי ובדמותי, הבריח אותו חיש קל.

כצפוי, תכני ההרצאות העסיקו אותי הרבה פחות מאשר רעשי הרקע.

קודם כל, הייתי צריכה לברר ביני לבין עצמי מה הסיכוי שהפסיכולוגית שלי תגיע לערב כזה, מאחר והנחתי שסמס בנוסח "ערה? רציתי לשאול אם תוכלי לאסוף אותי להרצאה ביום ד'" לא יתקבל בברכה. אחרי הרהור לא מאומץ מדי הגעתי למסקנה שאין שום סיכוי שהליידי תגיע לערב כזה כי:

א. מאחר ואני מכירה את לוח הזמנים שלה כמו שאני מכירה את כף ידי החותמת בפנקס הצ'קים, ידעתי שזה ערב שהיא נמצאת בו בקליניקה.

ב. היא פשוט סנובית מדי בשביל להגיע להרצאה מעורבת עם הקהל הרחב.

ג. לא נכון, זאת לא השלכה.

ד. וחוץ מזה, תמיד יש את plan B, ואחרי שנים של הברזות משיעורים ושל מגורים עם חתולה בעלת נטיות קלפטומניות, אני יודעת משהו על התחמקויות בזק.

כמובן, בכנס עצמו היה קל מאוד לזהות מי פסיכולוגיות (אלו עם השל) ומי "קהל רחב" (אלו שמאמינים שחולצה מהווה כיסוי גוף מספק), למרות רגעי בלבול מסוימים, כשראיתי אישה עם של נדחפת בתור לקפה בלי טיפת אמפתיה סופר-אגואית.

אחרי סקירה מהירה הסתבר שההימור שלי היה מוצלח. הליידי לא נראתה באופק והשטח היה נקי. "נקי", כמובן, בהתייחס לעובדה שהייתי מוקפת. מעולם, גם בתקופות הפחות טובות בחיי, לא הייתי מוקפת בכל כך הרבה פסיכולוגיות וההרגשה, איך לומר, מאופיינת במודעות עצמית יתרה. ולא, אני לא מתכוונת רק למודעות למילים חדשות שצוטטתי להן (הזדהות השלכתית. אינטרוייקציה. רגרסיה ממאירה. יש כאלה דברים. תסמכו עלי ועל Google). אני מתכוונת גם למודעות עצמית יתרה שהתבטאה בתחושה הפרנואידית משהו שאם אני רק אעשה אחד מהדברים המביכים שקורים לי לעיתים, כמו לשפוך קפה או לתת לחפצים מהתיק שלי לנשור לאורך הדרך, מישהי מהקהל תהיה חייבת לקפוץ ולהציע פירוש הולם.

בכל מקרה, אני חושבת שנרגעתי רק כשיכולתי להתמוגג מהגילוי שפסיכולוגים מסוגלים להתנהל בחייהם הפרטיים לא רק במרווחי זמן של 50 דקות. באמת! אחת ההרצאות היתה של שעה, אחת של 45 דקות והרצאה נוספת שהיתה אמורה להיות בת 45 דקות התארכה ל-55. חשבתי לעצמי שאני חייבת לרשום ולספר לליידי שלא קורה שום דבר נורא כשפסיכולוג חורג מהזמן המוקצב לו. מי יודע, אולי זאת תהיה הפעם הראשונה שאני אגלה לה משהו שהיא לא מודעת אליו.

אבל מה שבאמת נגע לליבי באותו ערב, מלבד אינספור האירועים התפלים שמשכו את תשומת ליבי, היתה אחת ההרצאות או יותר נכון, האופן בו אותה פסיכולוגית תיארה את המטופלת שלה.

היא סיפרה על מטופלת עם סיפור חיים קשה כך שלקח לי זמן להבין שהצריבה בזווית העין שלי לא נובעת מההאזנה לסיפור ההתעללות והכאב הנפשי, אלא מהטון שלה. שמעתם פעם את אמא שלכם מדברת עליכם עם שכנה שהבן שלה רופא והבת שלה בדיוק מסיימת דוקטורט? אז ככה זה נשמע, רק בלי הרכיב הנקמני של "אז מה, אבל אני יודעת שהנישואים שלך דפוקים".

אהבה אמיתית, מהולה בגאווה.

באמת, אני נשבעת שזה מה שהיה שם. היו שם דאגה אמיתית, כנה, וחמלה מהסוג הטוב, הלא פטרוני, ועניין אמיתי, ומחשבה. אולי זה העניין, המחשבה. אני לא יודעת אם המטופלת עליה היא דיברה שילמה לה על שעות נוספות, אבל היה ברור מעל כל צל של ספק שהפסיכולוגית חשבה על המטופלת שלה הרבה, הרבה מעבר למה שהתרחש במפגשים ביניהן. ואם לדייק: היה ברור שהשתיים האלו נגעו זו בזו באופן אמיתי. אני יכולה להמשיך עוד הרבה, כי לאפשרות שפסיכולוגית תנגע כך על ידי המטופלת שלה היתה השפעה כמעט היפנוטית עלי. היפנוטית עד כדי כך שבסוף ההרצאה הייתי צריכה להילחם בדחף לחיפוש Google שיעדו הסופי הוא החלפת טיפול במטרה לקבץ קצת אהבה על מפתנה של הפסיכולוגית המרצה.

כמה ימים מאוחר יותר, הגעתי לפגישה עם הליידי בידיעה ברורה שאני צריכה לשוחח איתה ארוכות על מחוייבויותיה כפסיכולוגית. על הפרק היו אהבה, התרגשות ואם אפשר (אבל על זה הייתי מוכנה לנהל משא ומתן)- כתיבת מאמר שכותרתו 'איך הפסקתי להמהם והתחלתי לאהוב את המטופלת שלי'.

כידוע, בדרך כלל יש לי הרבה יותר אומץ על הדף מאשר מול הליידי אבל הפעם התעליתי על עצמי בעוצמת הפחדנות- ואולי טוב שכך. מאחר ואני נוטה לנצל לרעה את היכולת הנשית לבצע שתי פעולות בו זמנית, ליהגתי בעצלתיים תוך כדי התלבטות לגבי שיתוף הליידי ברשמיי מההרצאה. באותה יכולת מופלאה שלה, הליידי לא נפלה בפח. "יש לי הרגשה שאת לא ממש מתעניינת במה שאת מספרת עכשיו", היא אומרת לי, ועוד מוסיפה את המבט הסקרן והשואל , שאיכשהו לא דוהה למרות כל מעללי. כנראה שזו היתה הדקות בה היא מכירה אותי, שהבהירה לי מעל כל צל של ספק שאין מצב שאני עושה את זה. אין מצב שאני חוברת לרקסי, אפי ושאר חיות המשק כפויות הטובה ומתחילה לחפש אמא אחרת, במציאות או בפנטזיה. מרגיזה, עקשנית, יהירה וחידתית ככל שתהיה הליידי, כנראה שלא בכזאת קלות אני מחליפה את הלול המוכר והאינטימי שלנו. גם כשנדמה שהשל של הפסיכולוגית השניה ירוק יותר.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך