כשאדם אהוב מתמודד: מסע בני המשפחה לצד אבחנה נפשית ואשפוז

תמי קויפמן

בני משפחה קשורים זה בזה בקשרים של אהבה, אחריות והשפעה הדדית. כאשר אחד מהם מתמודד עם קושי נפשי, איש מבני הבית אינו נשאר מחוץ למעגל השפעתו. התמודדות נפשית ממושכת, בניגוד למשבר חולף, מפגישה את בני המשפחה עם מציאות חדשה ולא מוכרת. מהלך ההתמודדות אינו תמיד צפוי, ותקופות של יציבות עשויות להתחלף בהחמרה, אשר יכולה להיות מלווה גם באשפוז פסיכיאטרי.

הכתבה נכתבה כדי לתת מקום לחווייתם של בני המשפחה, להאיר על חייהם לצד האבחנה והאשפוז ולהזמין התבוננות במשפחה לא רק כמי שתומכת באדם המתמודד, אלא גם כמי שזקוקה בעצמה להכרה, לליווי ולתקווה.

כיצד משפיעה התמודדות נפשית על מציאות החיים המשפחתית?

התמודדות נפשית מציבה לבני המשפחה אתגרים רגשיים ומעשיים. הקושי מחלחל אל חיי המשפחה ומשנה את הרצף המוכר: בני משפחה נוטלים לעצמם או מסירים מעצמם תחומי אחריות, חלקם מצמצמים שעות עבודה, משנים תוכניות אישיות ומתאימים את שגרת החיים האישית לצורכי המתמודד או המתמודדת.

תגובת בני המשפחה השונים למתמודד ולקושי שלו אינה אחידה, כך שהעומס, המחויבות והמעורבות משתנים מאדם לאדם. יחד עם זאת, רבים מצליחים להמשיך בשגרת חיים, לעבוד, לגדל ילדים ולנהל את חיי היומיום, אך הם עושים זאת תוך השקעת משאבים פיזיים ונפשיים רבים.

לצד השינויים המעשיים מצטבר גם עומס רגשי מתמשך. הדאגה לאדם האהוב, החשיפה לסבלו ולעיתים גם חוסר היכולת להקל עליו עשויים לגבות מחירים רגשיים בצורה של אשמה, שחיקה, תסכול, כעס או בדידות. הרבה מכך קשור גם באובדן: אובדן של החיים שהיו, השגרה שנבנתה, הביטחון, כמו גם אובדן הקשר עם בן המשפחה המתמודד כפי שהיה עד פרוץ הקושי הנפשי – האדם נוכח, אך הקשר והיחסים עמו משתנים.

מה קורה כשמצב המשבר מחריף ונדרש אשפוז?

גם כאשר בני המשפחה עושים כל שביכולתם להתמודד עם המציאות ישנם מצבים בהם נדרש אשפוז פסיכיאטרי כחלק מההתמודדות המתמשכת. זו נקודת שיא מטלטלת שקוטעת את רצף החיים ומסמנת גבול ברור בין ״לפני״ ל״אחרי״.

לאופן שבו מתרחש האשפוז יש השפעה על האדם המתאשפז ועל בני משפחתו. כאשר המתמודד מסכים להיבדק ולהתאשפז, מתרחש ״אשפוז מרצון״. הסכמה זו יכולה להיות מלווה בפחד או תחושת כשלון, אך גם בתקווה הן עבור המתמודד והן לבני המשפחה.

במקרים אחרים, בני המשפחה נדרשים להזעיק עזרה או לקדם אשפוז בניגוד לרצון המתמודד. החלטה זו יכולה להתקבל מתוך דאגה, אחריות ורצון להגן עליו, ולעיתים גם על הסובבים אותו. זוהי החלטה קשה, אשר עלולה להיות מלווה באשמה, כאב ובתחושה שהם אלו ש״מסרו״ אותו למערכת. הורים עשויים לחוותה ככישלון ביכולתם לתת מענה במסגרת הביתית.

במצבים קיצוניים, מתבצע ״אשפוז כפוי״ מכוח החוק ובהתקיים התנאים הקבועים בו. מצבי אשפוז כפוי כוללים שלילת אוטונומיה, הגבלת המרחב האישי, יחסי כוח אסימטריים. עבור בני המשפחה זהו פעמים רבות המצב הקשה מכול: הם קרועים בין הפחד שהאשפוז יפגע ביקירם, לבין ההכרה שאותו אשפוז עצמו עשוי להציל אותו, ולמנוע פגיעה בעצמו או באחרים.

מהם הקשיים הטמונים באשפוז הפסיכיאטרי עבור המשפחה?

בני משפחה עשויים לחוות הרבה כאב, בהלה או חוסר האונים בזמן אשפוז קרובם. קושי ראשון הוא המפגש המורכב של בני המשפחה עם מערכת האשפוז עצמה, שאינה תמיד מוכרת או נגישה. נהלים, שפה מקצועית, בירוקרטיה רפואית ומשפטית ומגבלות על מסירת מידע עלולים להותיר את המשפחה מבולבלת וחסרת התמצאות, ולהוביל למשבר אמון בין המשפחה למערכת.

כאשר בני המשפחה אינם נשאלים מה הם יודעים על יקירם או מודרים מהחלטות רפואיות, הם עשויים לחוות את עצמם כמי שנותרו ״מחוץ לדלת״, אף שהם יהיו אלה שימשיכו לשאת באחריות על המתמודד או המתמודדת לאחר השחרור. החזות המוסדית, המחלקה הסגורה, האווירה בחלק מהמחלקות עלולות להעמיק את הניכור והזרות.

גם השחרור אינו מסיים את חוויית האשפוז. עבור חלק מהמשפחות הוא תחנה ברצף משברים ואשפוזים חוזרים, המכונה ״הדלת המסתובבת״, מציאות המייצרת דריכות מתמדת, העמקת העומסים וקושי לבסס שגרה וביטחון.

משפחות רבות סובלות מ״סטיגמה כפולה״: הסטיגמה, המייחסת למתמודדים תכונות שליליות ומעודדת פחד, חשדנות וריחוק, פוגעת גם ביקירם וגם בהם כמשפחה. כאשר הם מפנימים אותה ומאמינים שהיא מוצדקת, הם נוטים לחוות יותר בושה ואשמה, להסתיר את האבחנה, להימנע מפניה לעזרה ולהתכנס דווקא בתקופה שבה הם זקוקים לתמיכה יותר מכל. בכך, הסטיגמה עשויה לפגוע בחוסן המשפחתי.

פגישות עם בני משפחה בזמן אשפוז הן מן הפגישות המטלטלות ביותר שאני פוגשת בעבודתי. הדבר מניע אותי לסייע להם למצוא גשר אל תקווה אפשרית.

לצד הטלטלה – אפשרות להגנה ולהתחלה חדשה

אשפוז עשוי להיות התערבות מיידית, הכרחית, מגנה ולעיתים מצילת חיים. הוא מאפשר להרחיק את האדם באופן זמני ממצב המסכן אותו, להעניק השגחה, לייצב את מצבו, להתאים טיפול וליצור עצירה בתוך הידרדרות שלעיתים המשפחה אינה יכולה לשאת לבדה. האשפוז יכול גם ליצור הזדמנות להבין את המתרחש באמצעות קבלת אבחנה, ידע והכוונה, לבחון מחדש טיפול שלא הועיל, לבנות תכנית המשך ולחבר את המתמודד ואת משפחתו לשירותי טיפול ושיקום בקהילה.

כאשר הצוות רואה בבני המשפחה שותפים, מקשיב לידע שצברו ומכין אותם לקראת החזרה הביתה, האשפוז עשוי להפוך לא רק לקטיעה של החיים אלא גם לנקודת מפנה. התקווה המתלווה לאשפוז אינה נובעת מן האשפוז כשלעצמו ואינה מובטחת עם השחרור. היא נשענת על האפשרות שהמשבר ייעצר, שהסבל יפחת ולאדם ולמשפחתו יהיו ליווי, ידע וכלים להמשך. לצד החוויה המטלטלת, יכול להיווצר מרחב שמאפשר להשיב בהדרגה תחושת ביטחון ותקווה.

במה בני המשפחה יכולים להיעזר?

ההיבטים המטלטלים של האשפוז מדגישים את הצורך בהתערבות ייחודית ומעמיקה, שתכלול ליווי רגשי ושיקום גם עבור בני המשפחה עצמם. בתהליך זה נדרשים מענים מקצועיים, חברתיים וקהילתיים.

מענה מקיף לאותו צורך הולך ומתפתח בשנים האחרונות, עם פתיחת מרכזים לבני משפחה של מתמודדים עם אבחנות נפשיות. המרכזים מופעלים ברחבי הארץ, במימון ובפיקוח משרד הבריאות באמצעות ספקי שירות, ומונגשים לכל משפחה, ללא תלות בזכאות או בעלות כספית. המרכזים משמשים בית בטוח שבו ניתן ליווי מקצועי, תמיכה רגשית וחיבור לעשייה קהילתית.

העבודה במרכזים כוללת הענקת ידע למשפחות, סיוע בפיתוח אסטרטגיות התמודדות מגוונות, בעיבוד רגשות ובבניית ״מפת דרכים״ המותאמת למציאות החדשה. עבור משפחות רבות המרכז הופך למקום שבו הן חוות שייכות. זוכות למרחב שמאפשר שיח קרוב, שיתוף ותמיכה. בני משפחה מתארים כיצד ההתמודדות המשותפת מקרבת ביניהם ומייצרת חברויות חדשות.

הליווי המקצועי מאפשר לבני המשפחה להשיב שליטה על חייהם, לחיות לצד ההתמודדות ולא בתוכה, למצוא משמעות ולהפוך ניסיון כואב לסיפור חיים מורכב ואף מעצים. תהליך זה עשוי לחולל שינוי מחוויה של חולשה ובדידות לחוויה של חוסן, התמודדות ושותפות. ההכרה ומתן תוקף לקושי, לצד החזקת התקווה עבורם הם מפתח חשוב לתחילתו של מסע החלמה בו הם לא לבד. מישהו רואה אותם. הרגע שבו בן המשפחה מרגיש, יודע שמבינים אותו, רואים אותו מתייחסים אליו כאדם שלם ולא רק כמי שעומד לצד יקירו, הוא רגע מכונן עבורם.

לסיכום, מתוך שנות עבודתי עם בני משפחה של מתמודדים, למדתי שהם ממלאים תפקיד מרכזי בתמיכה ביקירם, אך הם אינם צריכים לשאת את ההתמודדות לבדם והם אינם תחליף למערכת הטיפול והשיקום. אני מאמינה כי החלמה מתאפשרת במרחב שנותן מקום למתמודד, למשפחתו ולמערכת. שיתוף פעולה ובניית רצף טיפולי בין כל הגורמים ממקום של שיח מכבד ומכיל יהווה תשתית ראויה וחזקה להניע את גלגל ההחלמה והתקווה.

על הכותבת – תמי קויפמן

עובדת סוציאלית קלינית (M.S.W), פסיכותרפיסטית, מטפלת משפחתית ומנחת קבוצות. מדריכת צוותי עובדים במסגרת עמותת ״איכות בשיקום״, מנהלת מקצועית ארצית לשעבר במרכזי יה״ל של עמותת ״איכות בשיקום״.