חיפוש

ואיפה אני בתוך האימהות? חלק ראשון

ואיפה אני בתוך האימהות? חלק ראשון

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

באופן קבוע, אתם הולכים למקומות האהובים עליו ונשארים שם עד שנמאס לו, גם אם את כבר מותשת לגמרי. כאשר הוא "חייב, פשוט חייב" מוצר חדש, אין שום דרך לסרב לו, וכשאחת לשנה את מעיזה לחטוף שפעת, תעשי הכל כדי להתעלם ממנה כדי להיות שם בשבילו ב-100%. האם היית מוכנה למערכת יחסים כזאת עם אדם בוגר? סביר להניח שלא. אבל האמהות, על ההיבטים הרגשיים והחברתיים המבנים אותה, מהווה מערכת יחסים ייחודית בה לא מעט אמהות חשות כי הן מאבדות את עצמן. במאמר זה אציג את הגורמים לאובדן לגיטימיות הצרכים והרצונות של האם והשפעתם על הקשר עם הילד, ובחלקו השני אציע אלטרנטיבה ליצירת מפגש בין האם והילד המכיל את הרצונות והצרכים של שני הצדדים.

סליחה, יש פה גם אמא?

עד כמה אני מביאה את הצרכים והרצונות שלי כאדם לתוך המפגש עם הילדים?

אמהות רבות חשות שתפקידן כאמהות משתלט עליהן והן מאבדות את עצמן בתוך האמהות. הרצון של הילדים הופך להיות הרצון הקובע או זה שנמצא בראש סדר העדיפויות. הילדים מביעים את הרצונות והצרכים שלהם בקלות רבה ובחופשיות. חלקם לא רק מביעים, אלא עומדים על כך ותובעים שהרצונות שלהם יסופקו באופן מיידי. הם רוצים להיות בקשר סביב הדברים שמעניינים אותם ומהנים עבורם, ומבקשים מאימותיהן לקחת חלק פעיל פיזית וגם רגשית.

העוצמה הזו של הילדים שיודעים בדיוק מה הם רוצים תופסת את מירב המרחב המשותף עם האם. לעיתים קרובות שטף הרצונות והצרכים סוחף אותה באופן שלא מאפשר לה לחשוב ולשקול לרגע מה היא הייתה רוצה. כדי להימנע מתפקיד 'מספקת הצרכים' יש אמהות שמארגנות לילדים "עיסוקים" רבים בכל יום, לאו דווקא כדי להעשיר את הילד או לענות על הצרכים שלו, אלא פשוט כדי שיניח להן. בנסיבות שנוצרו קל להבין נטייה זו, אך לעיתים מחירה הוא התרחקות וצמצום הפעילות המשותפת עם הילד.

באופן מעניין המכוונות הזו אל הילדים אמנם פוחתת עם הגיל, אך גם כאשר הילדים עסוקים בענייניהם ויכולים לספק צרכים רבים בעצמם, עדיין הקשב של האם מכוון החוצה, אליהם. כפי שאימא אחת תיארה באוזני "אני פוגשת את הילדים אחרי העבודה והם לרוב מביאים חברים או מתעסקים במה שמעניין אותם ואני עושה לי קפה ואז מוצאת את עצמי פשוט בוהה בהם, או מחפשת מה לעשות בבית בינתיים, יש כל מני דברים שאני נהנית לעשות ואיכשהו אני לא מרגישה פנויה כשהילדים בסביבה". האם מתארת את הזמן עם הילדים כאילו הוא לא שייך לה ולכן צריכה למצוא תעסוקה ארעית שתאפשר לה להמשיך להיות זמינה למקרה שיזדקקו לה.

תגובה נוספת של אמהות לכך שהצרכים שלהן לא באים מספיק לידי ביטוי בקשר, היא "לדחוף בחזרה". כלומר, בשלב מסויים האמא נשברת מכך שהיא כל הזמן מכוונת רק לצרכים של הילדים, היא מגיעה לקצה גבול הסבלנות שלה. במצב הזה אין יותר יכולת לדיאלוג ושיקול דעת, אלא ניסיון לכפות כמה שיותר מהר את הרצון שלה על הילדים. לפעמים זה מצליח, אך לעיתים הניסיון גורר תגובת נגד ונוצר מעגל של כוח שבו שני הצדדים מנסים להשתלט על המרחב המשותף.

לאן (ולמה) נעלמו הצרכים שלנו

רוב האמהות חשות אי נוחות כאשר הרצונות והצרכים של הילד משתלטים על המרחב המשותף. ממה נובעת תחושת חוסר הנוחות? מדוע אמהות לא יכולות פשוט "לזרום" עם מה שהילדים רוצים וליהנות מזה?

הסיבה לחוסר הנוחות נעוצה בעובדה שגם אותנו האמהות חינכו לפתח את האינדיבידואל שלנו. יש לנו אישיות מאוד ייחודית עם העדפות, דברים שמהם אנחנו נהנות, אוהבות (Like) או סולדות, דברים שמעניינים אותנו, משעממים אותנו, משמחים, מענגים, מסקרנים, מעצבנים. תחומים שבהן אנחנו חשות מוכשרות ויצירתיות ותחומים שבהן אנחנו חשות יותר מוגבלות. בקיצור יש מאחורי האם אדם, סובייקט שרוצה להיות נוכח עם כל המאפיינים שלו גם במפגש עם הילדים. המתנה הזו, היכולת לחוש עצמנו כסובייקט עם העדפות, אהבות, שנאות ומגבלות איננה נעלמת עם הלידה של הילד. בחדר לידה לא הוציאו יחד עם הילד גם את האינדיבידואל של כל אמא. מה בדיוק ציפינו שיקרה לצרכים האינדיבידואליים שלנו? הם היו אמורים להתמתן? או אולי להשתלב באופן "טבעי" עם הצרכים של הילד? אצל רוב הנשים הצרכים האלו חיים ונושמים ודורשים תשומת לב, היענות וטיפוח לא פחות מאשר הצרכים של הילדים.

כאשר הרצונות והצרכים של הילד משתלטים ותופסים את מירב המרחב המשותף, הסובייקטיביות שלנו צועקת גוואלד! כך קורה לנו גם בקשרים עם מבוגרים- אנחנו חשות כעס ומרמור כאשר הרצונות והצרכים של האחר משתלטים עלינו.

אז למה זה קורה? מדוע הילד תופס את מירב המרחב המשותף שלנו?

התשובה לכך מורכבת. האם המכוונות הגבוהה לצרכים ולרצונות של הילדים היא תמיד הכרחית? רצויה? איזה מסר אנחנו מעבירות בכך לילדים?

חלק מהמכוונות לילד היא כנראה ביולוגית, מה שנקרא יצר אימהי המופיע גם אצל חיות. יש כמובן גם את הרצון לעשות טוב לאדם אחר שאנחנו אוהבים, במקרה זה הילדים. אבל יש עוד גורם לא פחות חזק שבמקרה של בני אדם אני חושבת שיש לו משקל רב יותר מהחלק הביולוגי (מה גם שבדרך כלל לא מדובר בצרכי הישרדות) וזו הסוציאליזציה שלנו. כלומר, האופן בו חינכו אותנו שאימהות צריכות להתנהג.

כאן נכנסים לתמונה מיתוס "האם הטובה" והאידיאולוגיה של "הילד במרכז" ושניהם מתכנסים לכלל אחד פשוט שקובע שתפקידה של האם לדאוג קודם כל לצרכים של הילד. מדובר בצרכים פיזיים, רגשיים, שכליים, חברתיים ועוד. למרות המהפכה הפמיניסטית ושחיטה של הרבה פרות קדושות, מיתוס "האם הטובה" עדיין משפיע על האופן שבו החברה תופסת את אידיאל האימהות. המיתוס מחלחל למודל האימא האידיאלית של כל איש ואישה וכך מתגבשות הציפיות כיצד "אמא טובה" צריכה לנהוג, לחשוב, להרגיש, להראות וכו'. האקסיומה הזו משחררת את האם מהתלבטויות רגשיות ומוסריות לגבי איזון הצרכים שלה מול הצרכים של הילדים. במקום ההתלבטות, המיתוס מציע כלל אצבע ברור שאם את פועלת לפיו- את יכולה להיות בטוחה שאת פועלת "נכון".

מיתוס "האם הטובה" הוא עתיק יומין, ובכל תקופה הוא כולל מדד קצת שונה העונה על השאלה מהם הצרכים של הילד אותם צריך לספק. בעידן הנוכחי, המאופיין באידיאולוגיה של "הילד במרכז", קיימים הרבה צרכים שהפכו להיות "חובה" של ההורים לספק אותם. מחקרים ממגוון פרופסיות וגם גורמים כלכליים קובעים מהם הצרכים של הילד וכיצד ניתן לתרום להתפתחותו התקינה. כמובן, קיימות פרקטיקות הממליצות כיצד ליישם את הידע שנצבר. לעומת זאת, ישנם מעט מאוד מחקרים שבודקים מה האימא צריכה (או מה ההורים צריכים), מהם התנאים להתפתחות בריאה וטובה של האם, כיצד החוויה שלה משתנה ומתפתחת ככל שהילדים גדלים ואיך תהליך זה משליך על הצרכים המשתנים שלה. כיוון שהמחקר כל כך מוטה לטובת הילדים, הצרכים שלהם מקבלים נוכחות ותקפות שמקנים להם משקל רב במערכת היחסים מול הוריהם. בזכות האידיאולוגיה של "הילד במרכז" ומיתוס "האם הטובה", האם מלכתחילה יודעת יותר לגבי מה הילד צריך לעומת מהם הצרכים שלה.

כשהילד יודע מה הוא רוצה (או לפחות חושב שהוא יודע) והאם לא כל כך יודעת מה היא רוצה או יודעת אבל חשה שהיא קודם כל אחראית ודואגת לרווחתו של הילד, אך טבעי הוא שלתוך המרחב המשותף נכנסים בקלות כל המאוויים והצרכים של הילד ואילו האם נותרת עם תחושת עייפות, ריקנות, שעמום ולעיתים כעס ומירמור. אני שומעת תיאורים כגון: "אני מסיימת את אחר הצהריים עם הילדים פשוט מותשת, כאילו סחטו אותי ושאבו ממני כל טיפת אנרגיה". או "אני נותנת לו הכול, איך הוא מעיז להתנהג ככה?". חלקן מתארות איך הן מסיימות את "בילוי" סוף השבוע פשוט ריקות. כאשר האם נותרת בתפקיד של מספקת צרכים הדבר מחבל באינטימיות ובהנאה שיכולה להיווצר בין שני סובייקטים.

הערה לסיום: המאמר מתאר חוויה של אמהות כיוון שזהו העולם הקרוב אלי באופן אישי ומקצועי. עם זאת, אין לי ספק כי תחושות דומות עשויות לאפיין אבות רבים.

בחלק זה של המאמר תיארתי כיצד משפיעים מיתוסים ותפיסות חברתיות על ביטול הלגיטימיות של צרכי האמהות באופן שמונע איזון בין צרכיה לצרכי הילד. בחלקו השני של המאמר אציע אלטרנטיבה.

על המטפלת: ליטל גרין


ליטל גרין- פסיכולוגית ועובדת סוציאלית קלינית

מטפלת במבוגרים, נוער וילדים ומדריכה הורים

ליצירת קשר:

052-3921876

litalgreen@gmail.com

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך