אלמנטים סיפוריים נכללו בטיפול הפסיכולוגי כבר מימיה הראשונים של הפסיכואנליזה: מטופלים הגיעו לטיפול, התבקשו לספר את "סיפור חייהם" והתוודעו, במהלך הטיפול, לזוויות ראייה חדשות על סיפורם. רכיב סיפורי נכלל במרבית הטיפולים הפסיכותרפיים, אך לאורך השנים חלו שינויים תפיסתיים משמעותיים באופן בו נתפסו רכיבים אלו.
פרויד וממשיכיו הניחו כי המטפל המקשיב לסיפורו של המטופל מזהה בו נקודות שאינן ידועות למטופל עצמו: הטיפול האנליטי כוון להעלאת זיכרונות ילדות מודחקים וגילוי ההתרחשויות האמיתיות שבעברו של המטופל ("האמת ההיסטורית"). מתוך גילויים אלו למד המטפל על דחפיו המודחקים של המטופל ומניעי התנהגותו הכמוסים ועזר לו להגיע לתובנה לגבי נושאים אלו. לאורך השנים חלו שינויים בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית ומטפלים החלו להדגיש את חוויתו הסובייקטיבית של המטופל ואת הקשר הטיפולי, ולא את סיפור חייו ה"אמיתי".
ב-1982 טען דונלד ספנס כי אין באפשרותה של הפסיכואנליזה לשחזר במדויק את עברו של המטופל ולחשוף את "האמת ההיסטורית" של סיפורו. לטענתו, סיפור החיים המתעצב במהלך הטיפול אינו סיפור "אמיתי" יותר, אלא סיפור חיים המשרת את המטופל בצורה טובה יותר.
שייפר הקצין טענה זו וטען כי אפילו השאיפה לסיפור עקבי אינה ריאלית, וכי הטיפול אינו יכול להציע יותר מרצף של גרסאות סיפוריות משתנות.
תאורטיקנים אשר אימצו גישות אלו החלו להניח כי אין דרך "נכונה" להבנת סיפורו של המטופל, אלא דרך יעילה ומקדמת יותר, המאפשרת למטופל לשנות הנחות ותפיסות המגבילות אותו. שינוי תפיסתי זה הביא ליצירת פרקטיקות טיפוליות חדשות, ביניהן שיטתם הפסיכואנליטית-נרטיבית של סטראפ ובינדר, הגישה הממוקדת פתרון והגישה הסיפורית של וויט ואפסטון.
פתולוגיה וטיפול בגישה הנרטיבית
הנחת הבסיס של הגישה הנרטיבית היא כי האדם, מעצם טבעו, נוהג לספר לעצמו סיפורים בכדי להבין טוב יותר את סביבתו. כל אדם מחזיק בסיפורים רבים על עצמו, על סביבתו ועל יחסיו עם אחרים, כאשר נרטיבים אלו נבנים לאורך השנים על סמך התנסויות ועל סמך פידבקים המתקבלים מהסביבה. סיפורים אלו הם בעלי משמעות רבה מאחר וע"פ והם המקור לרגשות, בחירות והתנהגויות. לדוגמא, אדם המספר לעצמו כי הוא גבר אטרקטיבי יתנהג במסיבה באופן שונה מאוד מהאופן בו יתנהג גבר המספר לעצמו כי "אין לו מה להציע", ויפרש באופן שונה את דבריהן ומבטיהן של נשים אשר יפגוש.
גישות נרטיביות שונות מציעות הסברים שונים לאופן בו נוצרים קשיים רגשיים, אך בבסיס הגישות עומדת ההנחה כי קושי ופתולוגיה נובעים מנרטיבים בלתי יעילים בהם מחזיק האדם: סיפורו של אדם יכול להיות משובש ומצומצם באופן הפוגע בתחושת העצמי, ממוקד בבעיות באופן שלא יאפשר ראיית פתרונות ואפשרויות חיוביות וכן הלאה.
טיפולים נרטיביים ממוקדים ביצירה משותפת של נרטיב חדש ויעיל יותר על חיי המטופל ועל בעיותיו, באופן שיאפשר פתיחות לזוויות ראייה ואפשרויות חדשים.
ביבליוגרפיה
- מעשה הסיפור הטיפולי/ חיים עומר ונחי אלון, הוצאת מודן 1997.
- אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות/ מייקל וייט ודיוויד אפסטון, הוצאץ צ'ריקובר 1999.
- What is narrative therapy? By Alice Morgan, 2002.
