היי,
אני טיפוס חרדתי בדרך כלל, אבל מאז שהמלחמה פרצה אני בחרדות קשות מנשוא ולא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר. אני מגיפה חלונות ונועלת את הדלת מתוך מורא איום ונורא. אני בת 42, עברתי טראומה אישית לפני שנתיים ומאז אני בבית. תמיד הייתי דתיה והתחזקתי יחד עם בעלי יותר ויותר. אני יודעת שאנחנו במלחמת גוג ומגוג והדרך לסוף ארוכה ורצופה כאב וצער עד שהמשיח יגיע. אני יודעת שהסוף יהיה טוב, אבל מתי יהיה הסוף, מה יקרה עד אז?
האם אזכה להיות במעמד המרגש של הגאולה?
כל המחשבות האלה ותסריטי האימה שיש לי בראש בלתי נשלטים.
אני מנסה להסיח את דעתי, מנקה את הבית אבל בשבוע האחרון ירדה לי המוטיבציה.. אני מנסה בכוחות עצומים להרים את עצמי בשביל הילדים, אבל הפחד גדול, ואני לא מסכימה לילדים לצאת, אני בעצמי גם לא יוצאת מהבית.
ודווקא כשהחלטתי לצאת מהבית כי קבעתי עם מטפלת רגשית, היתה אזעקה ולא הייתי עם הילדים שלי ברגע האמת…
ננעלתי יותר בבית, והגוף מכווץ וכואב, הנפש תשושה ולא ברור לי איך ממשיכים מכאן כשאין מועד לסוף??
שלום אודליה.
אכן, אלו ימים קשים מאוד, ובוודאי כאשר אי הוודאות, הכאב והחרדה נוגעים ברגישויות ובקשיים שהיו שם מלכתחילה. עשית טוב שקבעת עם אשת מקצוע מאחר ונשמע מדברייך שאת יכולה להיתרם ולהעזר משמעותית בשיח טיפולי שיסייע לך בעיבוד הפחדם וברכישת מיומנויות לוויסות וניהול החרדה. לכן, למרות הקושי, חשוב שתתחילי בתהליך הטיפולי ובינתיים, מציעה לפנות לאחד מקווי העזרה הראשונה הנפשית, לקבלת טיפים ראשוניים להתמודדות עם החרדה.
ליטל
