אופוריה מוגדרת כחושת התרוממות רוח, התלהבות, שמחה וסיפוק יוצאי דופן. היכולת לחוש התרוממות רוח ועונג קשורה בחומרים כימיים המופרשים במוחנו ואחראים על תחושותינו הנעימות והחיוביות. חומרים מרכזיים ביצירת תחושות אלו הם הדופאמין והסרוטונין אשר איזון תקין שלהם מאפשר לנו לשמור על רמות הנאה ומצב רוח נורמטיביות, בהתאם לנסיבות.
מעורבותם של חומרים כימייים ביצירת התרוממות הרוח הופכת את מצבי הרוח שלנו למושפעים לא רק על ידי נסיבות חיצוניות ואירועי חיים הגורמים לנו שמחה (חתונה, ניצחון). פעילות ספורטיבית ומינית, למשל, מביאות גם הן לשחרור אנדורפינים במוח, ואכילת מזונות עתירי סוכרים (חטיפי שוקולד, למשל) מביאים לעלייה בכמות הסרוטונין. השחרור המוגבר של האנדורפינים והסרוטונין מגביר את תחושות ההנאה והתרוממות הרוח.
מצבים של התרוממות רוח ועונג הם נורמטיביים ואף חיוניים להשרדותנו, מאחר והם מנחים אותנו לבחור מאכלים טעימים לנו, ליצור קשרים זוגיים ולקיים יחסי מין. לעומת זאת, מצבים של דיספוריה המאופיינים בהפחתה או חוסר יכולת לחוש הנאה, קשורים פעמים רבות לירידה במצב הרוח, החשק המיני והתיאבון ומלווים בפגיעה בדפוסי השינה.
למרות חשיבותה הקריטית של היכולת להתרוממות רוח, מצבים של אופוריה קיצונית וממושכת הם מסוכנים וקשורים במצבי מאניה ואף פסיכוזה. במצבים אלו עלולה האופוריה המוגזמת להתבטא בחווית ערך עצמי מוגזמת העשויה להביא לתחושת רדיפה ("אני גאון... לכן הממשלה מפחדת ממני ורודפת אחרי"), בתחושת ביטחון ומוגנות לא ריאליים ("אני יכול לעוף") ובליקויים בתפיסת המציאות ("אני מפורסם... האישה עם המצלמה בוודאי מנסה לצלם אותי").
שימוש נוסף במונח 'אופוריה' בתחום הפסיכולוגיה נעשה על ידי הארי סטאק סאליבן - פסיכיאטר אמריקאי אשר היה מאבותיה של התיאוריה הבינאישית של הפסיכולוגיה. סאליבן טען כי אי סיפוקם של צרכים אנושיים בסיסיים לאורך החיים מעורר שתי קטגוריות עיקריות של מתח. הסוג הראשון הינו מתח שנוצר עקב חוסר סיפוק של צרכים פיזיולוגיים (למשל, רעב), והסוג השני הינו מתח שנוצר עקב חוסר סיפוק של צרכים בינאישיים (למשל, תחושה של בדידות). אופוריה, בהקשר זה, הינה מצב אידיאלי בו חש האדם איזון פנימי מוחלט לאחר שסופקו כל צרכי הקיום הביולוגיים והחברתיים שלו. אופוריה מוחלטת אינה מתקיימת לעולם במלואה, אלא נמצאת בקצה של ציר אחד של החוויה, כאשר בקצה השני נמצאת החוויה של מתח מוחלט.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
Evans, F. B. (1996). Harry Stack Sullivan: Interpersonal Theory and Psychotherapy. London: Routledge.
