היפראקטיביות היא דפוס של פעילות גופנית או נפשית, אשר מתאפיין ברמת פעילות מוגברת, תנועתיות גבוהה וקושי לשהות במצב של מנוחה או שקט. היפראקטיביות נעה על רצף, ויכולה להתבטא ברמות שונות: החל מביטויי אנרגיה ומרץ שגרתיים, ועד לפעילות מוגזמת שעלולה להפריע לתפקוד תקין.
בנוסף, דפוס זה מהווה סימפטום מרכזי במגוון הפרעות נפשיות ונוירו-התפתחותיות, שהמוכרת מתוכן היא הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות. ערך זה סוקר את המאפיינים של היפראקטיביות, את הגורמים לה ואת דרכי הטיפול בה.
יתרונות וחסרונות של היפראקטיביות
אנשים רבים חווים לעיתים תקופות של אנרגיה גבוהה ופעילות מוגברת – תופעה שיכולה להיות מועילה ואף חיובית. רמות אנרגיה גבוהות עשויות לתרום לפרודוקטיביות, לעשייה נמרצת וליכולת להשלים מגוון משימות ביעילות.
עם זאת, כאשר פעילות מוגברת או תחושת אי שקט הופכים לתכופים או עזים במיוחד, היפראקטיביות עלולה להפוך למקור לקושי. תנועתיות יתר, קושי לשבת בשקט ותחושת חוסר מנוחה עלולים להפריע לביצוע משימות אשר דורשות ריכוז והתמדה, לגרום לעייפות ולפגוע בהישגים לימודיים או מקצועיים. בנוסף, היפראקטיביות ניכרת עשויה להקשות על מערכות יחסים בין-אישיות ולהוביל לתסכול או כאב רגשי – הן אצל האדם עצמו והן בסביבתו הקרובה.
היפראקטיביות כסימפטום
לעיתים, רמות גבוהות של היפראקטיביות עלולות להצביע על קושי רחב יותר, שכן נטייה זו מהווה תסמין מרכזי במגוון הפרעות נפשיות ונוירו-התפתחותיות. האופן בו היפראקטיביות באה לידי ביטוי משתנה בין הפרעות השונות:
• הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD): הפרעת קשב וריכוז עשויה להתאפיין בשילוב של חוסר קשב, היפראקטיביות וכן אימפולסיביות. הסימפטומים הקשורים להיפראקטיביות בהפרעה זו מתבטאים לרוב בתנועתיות מוגזמת, דיבור רב, צורך לקום, קושי לעסוק בפעילויות שקטות לאורך זמן ותחושה של האדם כי הוא "מונע על ידי מנוע". בקרב מתבגרים ומבוגרים, ביטויים התנהגותיים אלו עשויים להתחלף בתחושת חוסר מנוחה פנימית.
• הפרעות חרדה: מצבים של חרדה מוגברת עלולים להתאפיין בביטויים של היפראקטיביות כמו אי שקט פיזי ונפשי, צורך מתמיד לנוע וקושי לשהות במנוחה.
• הפרעה דו-קוטבית: הפרעה זו מתאפיינת בתנודות חדות במצב הרוח והאנרגיה, וכוללת אפיזודות של דיכאון ושל מאניה. אפיזודות מאניות של ההפרעה עשויות להתאפיין באנרגיה גבוהה ופעילות מוגברת, חוסר שקט פסיכו-מוטורי, צורך מופחת בשינה ודיבור מרובה.
• אוטיזם: ילדים ומבוגרים על הספקטרום האוטיסטי עשויים להפגין תנועות חזרתיות או פעילות מוגברת, במיוחד במצבי עוררות חושית או מתח. במקרים רבים, תנועה זו משמשת כאמצעי ויסות עצמי – דרך להרגיע, למקד קשב או לאזן עומס החושי.
• הפרעות שינה: חוסר שינה מתמשך או שינה לא מספקת עלולים להביא לעצבנות, חוסר ריכוז ופעילות מוגברת, במיוחד בקרב ילדים. במקרים מסוימים, התנהגות זו יכולה להידמות להיפראקטיביות, שכן עייפות פוגעת ביכולת לווסת רגשות והתנהגות.
מה הגורמים להיפראקטיביות?
מחקרים מצביעים על גורמים שונים אשר יכולים להגביר את הסיכון להיפראקטיביות:
גורמים ביולוגיים: מחקרים מצביעים על כך שהיפראקטיביות קשורה לשינויים בתפקוד ובמבנה של אזורים מסוימים במוח - בעיקר בקליפת המוח הקדם-מצחית (Prefrontal cortex), אזור אשר אחראי על שליטה עצמית, תכנון וויסות התנהגות.
בנוסף, נמצא כי מוליכים עצביים כמו דופמין ונוראפינפרין ממלאים תפקיד חשוב בוויסות הקשב וההתנהגות, וכי חוסר איזון במערכות אלו עלול להוביל לתנועתיות יתר ולפגיעה בריכוז. לבסוף, מחקרים מצביעים על כך שהנטייה להיפראקטיביות היא תורשתית, ומשקפת שילוב בין השפעות גנטיות לסביבתיות.
גורמים פסיכולוגיים וחברתיים: הסביבה המשפחתית ממלאת תפקיד משמעותי בהתפתחות היפראקטיביות ובהתמודדות עמה. חוויות שליליות בילדות, כגון הזנחה, סביבה לא מאורגנת או מתוחה, וחוסר גבולות ברורים, עלולות לפגוע ביכולת לפתח כלים לוויסות עצמי. לעומת זאת, סביבה משפחתית תומכת, המציעה מבנה ברור, שגרה יציבה ודוגמה חיובית, יכולה לסייע בפיתוח יכולות ויסות והתאמת רמת הפעילות למצבים שונים.
לפי תפיסת המחקר כיום, היפראקטיביות נובעת לרב מהשפעה הדדית של גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים.
טיפול בהיפראקטיביות
הטיפול בהיפראקטיביות מותאם לאופי ההתנהגות ולמאפייני המטופל. במידה וההתנהגות מופיעה כחלק מהתמודדות אחרת (כגון הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות) כדאי לטפל בה על פי הגישה הטיפולית המומלצת להפרעה זו. במידה והיא מופיעה כקושי נקודתי, ישנן כמה גישות מרכזיות להתמודדות עם היפראקטיביות:
• טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): מחקרים מראים כי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) עשוי להפחית תסמיני היפראקטיביות באמצעות פיתוח שליטה עצמית ושיפור יכולת הוויסות. במסגרת הטיפול, המטופלים לומדים לזהות מצבים אשר מעוררים חוסר שקט, לתכנן תגובות חלופיות, ולתרגל התמודדות עם דחפים. הטיפול כולל עבודה מעשית על מצבים שגרתיים מהבית, הלימודים או העבודה, ומכוון לחיזוק הקשב, ההתמדה והיכולת לשהות במנוחה גם בנוכחות תחושת עוררות פנימית.
• הדרכת הורים וטיפול משפחתי: היפראקטיביות משפיעה על הסביבה המשפחתית, ומושפעת ממנה. טיפולים מסוג זה מתמקדים במתן כלים להורים ולבני המשפחה לניהול פעילות היתר בבית, בצורה עקבית ורגועה. במסגרת ההדרכה, ההורים לומדים להציב גבולות ברורים, לבנות שגרה קבועה, לצמצם גירויים סביבתיים מיותרים ולתת חיזוקים חיוביים על התנהגות רגועה ומווסתת. בנוסף, ניתן דגש לשיתוף פעולה עם הצוותים החינוכיים, וליצירת מסגרת תומכת ואחידה בין הבית לבית הספר.
• טיפול תרופתי: במקרים מסוימים, ובמיוחד כאשר ההיפראקטיביות מהווה חלק מהפרעת קשב וריכוז או תופעה אחרת, ניתן לשלב טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי ניתן בהתאם למצב האדם ובליווי רופא, ונועד לווסת את רמת הפעילות ולשפר התפקוד בשגרה.
• ריפוי בעיסוק: במסגרת זו מורכבת תוכנית עבודה אשר מותאמת לקשיים הספציפיים של האדם, כמו פיתוח יכולת ישיבה ממושכת, שיפור ריכוז במשימות, רכישת אסטרטגיות להתארגנות, ופיתוח מיומנויות לוויסות רמת הפעילות. מטרת הטיפול היא לסייע לאדם לנהל את האנרגיה הגבוהה שמלווה אותו ולשפר את התפקוד במשימות הדורשות התמדה ומנוחה.
• טיפולים משלימים נוספים: פעילות גופנית מובנית כגון ריקוד או יוגה, לצד טיפול באמצעות תנועה, אומנות, מוזיקה או בעלי חיים, יכולים לסייע להפנות את האנרגיה של האדם לערוצים בונים, להפחית מתח וכן לשפר את הדימוי העצמי.
מקורות
American Psychiatric Association (2022) Diagnostic and statistical manual of mental disorders, 5th Edition, text revision
Claussen, A. H., Holbrook, J. R., Hutchins, H. J., Robinson, L. R., Bloomfield, J., Meng, L., ... & Kaminski, J. W. (2024). All in the family? A systematic review and meta-analysis of parenting and family environment as risk factors for attention-deficit/hyperactivity disorder (ADHD) in children. Prevention Science, 25(Suppl 2), 249-271Da
Silva, B. S., Grevet, E. H., Silva, L. C. F., Ramos, J. K. N., Rovaris, D. L., & Bau, C. H. D. (2023). An overview on neurobiology and therapeutics of attention-deficit/hyperactivity disorder. Discover Mental Health, 3(1), 2.
Froehlich, T., Frost, J., Holbrook, J. R., Lehmann, C. U., Pierce, K. L., Winner, J. D., Zurhellen, W., & Subcommittee on Children and Adolescents with ADHD. (2019). Clinical practice guideline for the diagnosis, evaluation, and treatment of attention-deficit/hyperactivity disorder in children and adolescents. Pediatrics, 144(4), e20192528
Kaplan H.I, Sadock B.J, Grebb J.A (1998) Synopsis of psychiatry, Behavioral sciences, Clinical Psychiatry, eighth edition
Ross, D. M., & Ross, S. A. (1976). Hyperactivity: Research, theory, and action
