סיימתי טיפול דינמי של 4 שנים לפני חמישה חודשים שמרגישים כמו נצח.
זה היה קשר ייחודי ועמוק מאוד (שכלל גם שתי מתנות סמליות ומשמעותית ממנה אלי במפגש סיום, כולל מכתב שכתבה לי).
אני בחרתי לסיים את הטיפול לאחר שגבולות שהוגמשו בעבר חזרו להיות מהודקים, לא יכולתי לקבל את הגזרה הזו מחדש, שונאת את הבין לבין האלה. במפגש הפרידה עצמו, המטפלת סיימה את הפגישה 6 דקות מוקדם מהזמן, שמתי לב לזה רק שיצאתי מהחדר.
נותרתי בהלם.
ה-6 דקות האלו מעסיקות אותי ללא הפסקה.
תהיתי אם אני עשיתי או אמרתי משהו, אם זה משהו במה שכתבתי לה במכתב פרידה, אבל לא חושבת שזה משהו בי. אני אובססיבית אליה ועליה, חושבת עליה ברמה טורדנית. אני נהנית לסבול.
אני קיוויתי בכלל שלא תהיה פרידה מסודרת ושאברח כדי שלא אצטרך להתמודד עם הפרידה, כי מי עוזב אדם שהוא כל כך כואב?
אני מתלבטת אם לכתוב לה מאז אותו טיפול, מתה לכתוב לה, מתלבטת מה ואז מתלבטת אם כן, או לא, חשבתי לשלוח לה מייל, בשביל להוריד את הלחץ שלה ושלי בוי הכחול בווצאפ ולהמתין בנחת ובסבלנות, להשאיר את הבחירה לכל אחת מאתנו, אם ומתי לענות. באלי לשנוא אותה ואת החיים שלי עם חסך האם הזה!
רציתי לדעת, האם את חושבת שזה בסדר שאחיה ככה את חיי?
כי טיפול, ומקום בטוח, מישהי שתהיה כמו אחות גדולה, כמו אמא טובה, מקבלת ומכילה תמיד ארצה ואצטרך..
אבל גם קשוח לי להתחיל מחדש, ואולי זה בסדר לחיות ככה, במודעות גדולה, ובהמתנה כלשהי לאיזה נס.