שלום,

בלילה קצת קשה וצריך לומר למישהו:

לאחרונה אני מתקשה לדבר על עצמי. יש לי חברים מעטים, כשאנחנו מדברים אני בעיקר מקשיב להם. גם כשהם שואלים אותי עלי, אני עונה בצורה קצת מתחמקת ומעביר את השיחה אליהם. עם ההורים והאחים שלי אני בקושי מדבר על עצמי. לכולם יש מלא בעיות והם זקוקים להקשבה (מצרך נדיר שמשלמים עליו הון) שנוח לי לתת. אני מתנדב בקו סיוע נפשי וגם שם מדבר כמובן עם הפונים.
בעבודה אותו דבר: אני מנהל לפעמים שיחות חולין, לרוב דואג לא להיות נושא השיחה. ככל שאני מדבר על עצמי פחות, אני מסתגר יותר.

בפגישות האחרונות אני מרגיש קושי הולך וגובר לשתף את המטפל שלי בחיים שלי. מרגיש הרבה יותר מוגן ובטוח כשאני שותק או מקשיב לאחרים ומתייחס אליהם. בטיפול הפוקוס סביבי וזה גורם לי להרגיש עצוב. הלוואי שיכולתי פשוט לדבר על חייו של המטפל ולא על החיים שלי.

האם יש טעם להמשיך בטיפול?