שלום לך.
את שואלת שאלה מורכבת, שגדולי הפילוסופים והפסיכולוגים ניסו להשיב עליה, אך אני שומעת תחתיה את הכאב והכמיהה להרגיש שיש משהו שאותו את יכולה לזהות כ"אני".
גרעין שאיתו תוכלי להזדהות ומאחוריו תוכלי לעמוד. ואכן, הגדרות פסיכיאטריות עשויות לסייע בהיבטים מסוימים, אך לא מייצרות בדרך כלל גרעין מסוג זה.
טיפול פסיכולוגי הוא אכן דרך טובה להשיב על השאלה ועל הכמיהה שלך, משום שתפקידו הוא לזקק, לחדד, לעבד ולמצוא את דרכו הייחודית של המטופל להבין ולספר את עצמו לעצמו. 
הוא גם דרך טובה להשיל שכבות של ריצוי ולהרחיב את החופש האישי לחשוב, להרגיש ולדבר עם יותר תעוזה ומרחב. 
עם זאת, אני מבינה מדברייך שלמרות הדרך המשמעותית שאת עושה באמצעות התהליך הטיפולי, עדיין נותרת איתך שאלה פתוחה בהקשר זה.
לא אתיימר להציע כאן פתרון או כיוון מפני ששאלתך מורכבת, ואני מתארת לעצמי שמכילה עוד רבדים נוספים שכדאי לנסות לבודד ולהבין טוב יותר בטיפול.
הכיוון היחיד שעולה בדעתי הוא שלפעמים מה שגורם לנו לייצר תחושה של "אני" הוא לאו דווקא לגלות או להבין את עצמנו יותר, אלא העשייה. ליצור במו ידינו את החיים והאנשים שאנו רוצים להיות.
ברגעים האלו, נדמה לי לפעמים שכאשר אדם מוצא דבר מה שהוא אוהב ויכול לעשות, הוא אולי לא פותר את השאלה הגדולה כל כך "מי אני", אך הוא יכול לומר שהוא קצת מהדבר היקר לו שבחר לעשות. או במילים אחרות, נדמה לי שלפעמים היכולת שלנו לתפוס מה אנחנו באמת רוצים, ולעשות את הדבר הזה גם אם הוא חסר "תועלת" מיידית- מחזקת את התחושה והידיעה של מי אנחנו.
בין אם כיוון זה מדבר אלייך ובין אם לא, מציעה לשוב אל הטיפול ולבדוק שוב ושוב את הסוגיה החשובה שמעסיקה אותך.
ליטל