הקשר: 3 שנים בטיפול דינמי.
אירוע השבר הרלוונטי (היו עוד במהלך השנים): יום הולדתי חל במהלך השבעה על חמותי. המטפלת (שידעה על התאריך ועל האבל) לא התייחסה. כשהצפתי את הפגיעה, תגובתה הייתה: "לא הזכרת את היום הולדת בשלישי".
הפער: בתוך החדר המטפלת מתאמצת שהיא רואה אותי שותקת. מחוץ לחדר היא עוברת לקרירות קיצונית ותגובות טכניות ("מובן, בסדר גמור") להודעות מצוקה.
השאלות שלי-
האם האמירה "לא הזכרת את היומולדת" בסיטואציה של אבל היא כשל אמפתי לגיטימי או רשלנות רגשית?
כיצד להתמודד עם "פיצול" של מטפלת (חמה בחדר, קרה בחוץ) שיוצר חרדת נטישה ותלות?
האם הצורך שלי "לסבול מהפגיעה שלה כדי להוכיח לה אהבה" מעיד על כך שהטיפול הפך למשחזר טראומה במקום לרפא אותה?
האם יש טעם לשקם אמון שנשבר שנה שנייה ברציפות סביב אותו פצע בדיוק?
אני מרגישה שאני חייבת לשנוא אותה כדי לעוף ממנה ולהפסיק לתת לה לפגוע בי. התלות הרגשית שלי מתאימה לחיים שלי, באלי תלות רגשית, מה הבעיה שלה להתעניין בי בין לבין שיש דברים דרמטיים או משמעותיים עבורי?!
היא פעם אחת "צללה" איתי לטענתה וקלט שהיא מחזקת תלות, הביאה את זה פתאום משום מקום ושם היה גם שבר גדול מאוד.
שלום לך.
אני שומעת את הכאב, הכעס והתסכול שלך, ואת הכמיהה לקשר טיפולי בו ינתן מענה מדויק לצרכים הרגשיים שלך.
אני יכולה רק לתאר לעצמי מדברייך, שהחוויה של היעדר מענה מדויק לצרכים היא חוויה שכבר פגשת בעברך, וכאשר המטפלת אינה "בול" מה שאת צריכה, היא כמו זורה מלח על פצע פתוח.
מטבע הדברים, איני יודעת אם המטפלת אכן אינה קשובה ומדויקת מספיק, או שהרגישות סביב פצע זה כ"כ גבוהה אצלך, עד שכל מגע בו, אפילו עדין, מייצר סבל עצום. לאור זאת, אני יכולה רק להציע לקחת את הכאב הזה ולעבוד איתו בתוך הטיפול.
כל מטפל, רגיש ככל שיהיה, מפספס לפעמים ואף אינו יכול להיענות לכל הצרכים. כאשר המפגש עם פערים אלו מייצר סבל משמעותי,
הדרך לעבוד איתו היא לא לעזוב את הטיפול אלא להיפך- להתבונן, לחקור את משמעותו ולעבד אותו עוד ועוד.
זו עבודה קשה ומכאיבה אבל הפירות שלה, כאשר הם מגיעים, הם בדרך כלל הרחבה של הכוחות והשקט הנפשי, ושיפור משמעותי ביכולת לבנות קשרים בין אישיים מיטיבים.
ליטל
מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא - מה עושים כשטיפול מרגיש תקוע ואיך יודעים אם הגיע הזמן לסיים?
.jpg)
.jpg)
