שלום, אני בת 30 ואבא שלי מכור לסיגריות, אני יודעת שזה נישמע מאוד רגיל, כאילו עוד בן אדם שמעשן, אבל הוא עבר עקב ההתמכרות הזו ניתוח בריאה, סובל משיעול כרוני והוא סובל ממחלת ריאות, התפקוד הריאתי שלו ירד ל40%, בעיות בריאותיות כלליות, סרטן בערמונית ועוד שלל בעיות.
עכשיו כל הדברים הללו כשלעצמם גורמים לדיכאון, חרדה ועוד.. וזה ברור לי.
אבל, ויש פה אבל גדול, הוא לא רוצה לשנות דבר, הוא גם אומר, אני מכור, הציעו לו אינסוף אפשרויות להיגמל, לאחר תקופה שהוא לא מרגיש טוב הוא מעשן פי 5 ואז לא מרגיש טוב שוב וחוזר חלילה.
הוא לא משתף פעולה עם שום דבר, לא משנה כמה הסבירו לו על השינויים שעליו לעשות, תזונה, עישון, שתיית מים, ספורט, דברים אפילו יותר בסיסיים מזה, הכול נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, כל אלה מתגמדים לעומת ההתנהלות הכללית של התנהגות מבודדת (מאז ומתמיד), דיכאון, חרדה, תלות רגשית גדולה וחוסר ידע לגבי דברים הכי בסיסיים שיש, לפעמים זה מרגיש כאילו מדברים ממש עם ילד שלא ידע דבר ושום דבר וחיי בבועה.
כל זאת גורם לתסכול מצד כולם, אפילו אמא שלי כבר נהייתה אפאטית ברמה מסויימת.
מדובר במעגל הרס עצמי וריחוק וחיים בתוך בועה ואין דרך להגיע אליו, שום זה לא דבר חדש אך החמיר מאז שלל הבעיית הבריאותיות הללו.
אולי זה יישמע מאוד אגואיסטי, אני אף פעם לא מבטאת את זה בקול, לעומת אחי הגדול לצורך העניין שיבטא זאת אך לא בפני אבי, אלא בפני אמי וזה שפשוט אין עם מי לדבר וזה מאוס וזה מתסכל בצורה בלתי רגילה.
עם שכואב לי עליו יש בי גם כעס פנימי מאוד גדול כלפיו, כלפיי הריחוק שלו, השהייה הממושכת שלו מול הטלוויזיה שעות על גבי שעות, החוסר תקשורת הרחמים העצמיים, הלופ הבלתי נגמר של ההרס העצמי, אם לא ידאגו לו הוא לא יידאג לעצמו, אם לא יבשלו הוא כמעט לא יאכל, אם לא יכבסו לו הוא גם ישאר בלי בגדים, אם לא יאספו אחריו הבית יהיה כאוס מבחינת באלגן.
זה כל כך חולני שאי אפשר אפילו להסביר באיזו רמה.
האם הרגשות שלי הם הגיוניים?
שמצד אחד יש לי כאב גדול עליו מגיל צעיר שהבנתי שהוא מאוד שונה מאבות אחרים ויחד עם זאת סוג של כעס ותסכול מההתנהלות המרוחקת שלו וחוסר המוערבות שלו בחיינו, חיי ילדיו, ובחיי אמי?
ממש כמו אדם שחיי בבועה של הרז עצמי וניתוק.