שלום, אני בת 30, יש לי אח בן 37 עם קשיים רבים ומעולם לא התעניין בטיפול.
ההתנהגות שלו מאוד בעייתית אך לאורך השנים, עקב הרחמים והחמלה כלפיו, הייתי מתנהלת איתו בצורה מאוד עדינה ומתחשבת ונמנעת מלשתף את הוריי בקשיים שבהתנהלות איתו כשהם לא בסביבה.
החלטתי לעשות שינויי ולהפסיק להתאים את עצמי לאחי, הוא איננו חושב על השלכות התנהגותו ואין לו כבוד כלפינו וכלפיי, מאמציי היו דיי לשווא ובזבזתי המון אנרגיה והרבה פנים התנהגתי כמו ההורה האחראי כיוון שהוריי לא מאוד מודרניים ומודעים לבעיות התנהגות ולדבר הזה שנקרא "טיפול"..
ההתנהגות שלי אחי מעוררת אנטיגוניזם, הוא מאוד מזלזל בסביבתו החיצונית ואני נבוכה ואפילו מפחדת להיות לידו בחוץ, שחס וחלילה הוא לא יכנס למצב אלים עם מישהו, הוא לא באמת חושב על ההשלכות, הוא מבחינתו העולם שלו והאחרים רק מפריעים לו ביום יום, גם פיזית מבחינת המרחב שאנשים תופסים.
בכל אופן, החלטתי להפריד את עצמי ממנו ולהפסיק לקחת אחריות על ההתנהגות שלו ולהתחיל להתרחק ממנו מהבחינה הזו.
כמו כן, החלטתי להתחיל לומר את האמת ולא להסוות יותר את המצבים שבהם הייתי צריכה להתמודד עם ההתנהגות הזוועתית שלו.
הוריי מאוד עדינים אליו/ לא מתייחסים אליו ממש כי גם הוא לא מתייחס לאף אחד גם כשהוא בא לבקר אותנו (הוא בא כל יום, זה אותו ריטואל).
הבעיה היא שאמא שלי נוטה למזער ולהקטין את המצבים שאני משתפת אותה בהם, שזה דיי עירוני כי אמא שלי עצמה דיי.. דרמטית.. אבל שזה מגיע אליי החוויות שלי מתגמדות על ידה.
איך להתחיל להפריד את עצמי מבחינה מנטלית ומבחינת חשיבה מאחי ולהפסיק לקחת על עצמי את תפקיד ההורה האחראי?
ואיך לשתף (כשיוצא, אני לא מתעסקת בזה כל הזמן) את אמי בדברים מסויימים בידיעה שככל הנראה השיחה תגדע ולא תלקח ברצינות לאחר כמה רגעים..?
תודה..