בשיחות עם הבת יש לה רק זכרונות רעים מהילדות, כשאנחנו עשינו תמיד הכול למענה, גם אם לא ממש קלענו... הרי זו תחושתה ולא ניתן לשלול אותה... חוגים, הצגות,תשומת לב, כל הפינוקים שילדים אוהבים.
איפה טעינו? למה אין לה ולו זכרון טוב אחד?
וגם אם רוצים לשפר את העתיד שלה - איך אפשר לעזור? שכן מבחינתה הכול שחור
שלום רינה.
אני שומעת בדברייך את הדאגה והרצון לעזור, לצד הכאב והעלבון. ההתמקדות בזכרונות השליליים אופיינית הן למצבי דיכאון בהם "הכל שחור" וצובע את כלל החוויה, והן למצבים בהם הצורך לקבל הכרה גם בחלקים הפחות טובים של ההורות (הקיימים בכל הורות, טובה בכללותה ככל שתהיה) תופס מקום משמעותי. לכן, למרות הקושי אני מציעה כעת להקשיב, לשאול, ולתת הכרה ותוקף לכאב. בהמשך, כאשר המצב ישתפר, אפשר יהיה לנסות להציע זווית ראייה נוספת. מעבר לכך, הדבר המרכזי הוא לקבל עזרה מקצועית. לא ברור לי מדברייך מהם הקשיים הספציפיים איתם ביתך מתמודדת ובת כמה היא, כך שמציעה לבפנות בשלב ראשון להערכה והתייעצות מקצועית בה תוכלו למקד את הקשיים ולקבל הכוונה לגבי סוג הטיפול המתאים.
ליטל
.jpeg)
