יצאתי מעזה לפני כמעט שלושה שבועות ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אין לי מחשבות אובדניות או משהו כזה אבל אני מבולבל. כל ההרס שאני ושאר צה"ל עשינו שם הוא מטורף. אני מבין שזה היה נצרך ומוסרית אני לגמרי מאמין שמה שעשינו שם היה הדבר הנכון. אבל פגעתי באנשים שם... אנשים רעים, אני מבין את זה... אבל עדיין אנשים. בהתחלה כשיצאתי אז הייתי יותר מתוח, עדיין מופתע מרעשים, עדיין מופתע מהשיגרה שנשמרה בבית. פעם אחת אחרי סדנת עיבוד של הצבא חטפתי משהו שהקב"ן ואני סיכמנו שזה היה ככל הנראה "התקף חרדה". לא שיתפתי את ההורים שלי בחוויות קצה משם למרות שבדרך כלל אנחנו מדברים חופשי כי אני יודע שאין להם דרך להתמודד עם סיפורים כאלה וככל הנראה כל תגובה שלהם לא תעזור לי אלא תפריע כי אצפה מהם למשהו שהם לא יכולים לתת. בגדול אני סטודנט שנה א' אבל עוד לא התחלתי את השנה ואמרו לי שאני צריך לבחור בין להתחיל סמסטר אביב עוד שבוע וחצי או בשנה הבאה עוד יותר מחצי שנה. שום אופציה לא נשמעת משהו משהו... ואני פשוט לא יודע מה לעשות. אני לא יכול להתרכז עכשיו בלימודי תואר כי אני עוד לא לגמרי "נחתתי".
אני סך הכל מרגיש בסדר כשאני לא מתעסק בדברים צבאיים (הפסקתי כמעט לגמרי לראות חדשות) אבל אני יודע שיקראו לנו שוב ואני אפילו לא בטוח אם אני רוצה להישאר בלוחמה אחרי מה שהיה.. למרות שהפלוגה שלי הם חבר'ה מדהימים ויהיה לי חבל להיפרד מהם.
שיתפתי קצת חברים אבל התגובות הכי טובות שקיבלתי היו כשהחבר שלידי פשוט שתק והיה שם איתי... לא יודע מה הצעד הבא. אני צריך טיפול? מה אני אגיד למטפל שלא אמרתי לחברים? איזה תשובה כבר אני מחפש? מה הצעד הבא?
תודה על העזרה.
שלום לך.
נשמע מדבריך שחווית, עשית והיית עד לדברים לא פשוטים אשר נותנים את אותותיהם בתחושות, בלבול ותהיות שונות שמתעוררים בך. לאור זאת, אני מציעה לפנות להערכה מקצועית נוספת ובה לבדוק קצת יותר לעומק האם יש צורך בעזרה מקצועית מתמשכת ואם כן- מאיזה סוג.
שיח טיפולי שונה תמיד משיח עם חבים ובני משפחה מאחר וגם אם התוכן אותו מספרים הוא זהה, העיבוד שמתאפשר באמצעות הטיפול הוא אחר, מעמיק יותר ונוגע ברבדים שונים של החוויה. לכן, כדאי להתייעץ באופן אישי מפורט יותר משם לבדוק כיצד כדאי להמשיך.
ליטל
.jpg)
