מרגישה נורא מכל המצב הזה בארץ
לתחושתי מזמן העולם נעצר ועצור ואני לא מצליחה לחשוב אחרת. לא לשמוע מוזיקה . לא להבין איך אנשים יוצאים לטייל. איך אנשים טסים/ מתכננים לטוס / איך אנשים " מבלים".
לא במובן שאני "מבקרת" אותם בתוכי. ממש לא. במובן אחר שקשה לי להסביר. כאילו מן תחושה כזאת מבלבלת שאולי העולם שלי שונה מהעולם שלהם?
מתקשה לשאת את האסונות שלא נגמרים. את תחושת הלא נודע ולאן כל זה מוביל. את המחשבות על החטופים והחטופותתתת. ועל מה שהם עוברים. המחשבות על כל אותם נרצחים ובאלו ייסורים. על השעות האחרונות שלהם. על הילדים הקטנים שחוו טראומות נוראיות ולסיום חלקם גם נותרו ללא הורים. אבודים. על העולם שלהם שבן רגע התהפך. על השבויים שאולי השתחררו מהשבי אבל לעולם לא ישתחררו מהטראומה והאימה ובן רגע החיים שלהם הפכו לגיהנום אחד גדול
על זה שכאילו כל העולם מת
ושאולי לפעמים אני גם " רוצה" להיות חלק מכל הסבל הזה.
לא יודעת מה אני רוצה לומר / לשאול
מרגישה שאין לי זכות דיבור בכלל