ליטל לא נעים לי שאני נופלת עליך אלף פעם בשבוע
אני לא יודעת מה לעשות
אני נשרפת מבפנים
נשרפת
כואב לי נורא בחורים של הלב
אני ככ מנסה לחזור להווה
נרשמתי ללימודים בזום של מקצוע שאולי אעבוד בו כשאהיה חזקה יותר
השבוע היו לי יומיים טובים שבהם הצלחתי טיפה לתפקד כאב לי נוראאבל לא ברמה של לגזור שיערות
אני חותכת את עצמי כל הזמן
יד שמאל שלי מקושטת בדקירות מספריים וחריצןת סכין
אני עוזבת את היד רק כשכואב לי ממש
אני לא אובדנית וגם לא מחפשת למות בטח לא בצורה כזאצ
אני עושה את זה מאד בזהירות ורק על העור לא ורידים או משו
זה משחרר אותי כי בחוויה שלי ככה אני נענשת
אני מרגישה שמגיע לי להענש
אני עושבה ככ הרבה שטויות ואני ילדה בעיתית וזהו
באלי פשוט להעיף את הילדה הפנימית שבי מקומה מליון שישארו ממנה רק פרורים קטנים ולא יהיה אפשר לזהות שזאת היא בכלל
אני שונאת את עצמי נורא אלף פעמים נורא
קשה לי כי אין לי אמא לעצמי
אני אמא רעילה עבורי
מותקפת מכל עבר בטילים שמגיעים ממני
והכאב מהעבר והפלאשבקים לא מרפים
והחרדת נטישה והנזקקות העלובה הזאת
שבוע שעבר הייתי במצב של כמעט מיון
מרב כאב מרב שנאה מרב חוסר אונים
בסוף אספתי את עצמי איכשהוא
אתמול הרגשתי נוראי עשיתי איזה שהוא מעשה לא נכון ודפוק להמשך החיים שלי דפוק נורא ברמה שלא ידעתי האם זאת אני שעשתה את זה או מישהי אחרת שהשתלטה עלי
כשקלטתי מה עשיתי זה היה מאוחר מדי
וירדתי לרחוב בלי נשימה כועסת בוכה שונאת כאובה וכועסת ושונאת ומתעבת את עצמי
והרגשתי שעוד רגע אני צורחת ברחוב אז תקעתי אזניות ועשיתי נשימות וברגע שהגעתי הביתה תפסתי את הסכין הראשון שראיתי וחתכתי עד שירד לי דם ולא הרפתי עד שממש ירד לי הרבה דם
ואז הרבצתי לעצמי ודפקתי את הראש בקיר
ואז לקחתי מספריים וגזרתי את העור
הרגשתי שמגיע לי להענש
יותר מהכל רציתי לברוח מהעולם
לקחת את כל הכדורים וללכת
אבל נזכרתי שיש לי ילדים ושהאשפוז האחרון היה מזעזע וטראומטי ונשהעתי לא לחזור אליווהבטחתי גם למטפלת שלי אז רק נשכתי את היד והרבצתי לראש ולמצח וגזרתי את העור וחתכתיו
כמובל תוך כדי שנאה עצמית שבוערת קריאות וכנוי גנאי שלי לעצמי ומכות בכל הגוף
הרגשתי שאני משתגעת משנאה ואב ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרב כאב
בסוף פשוט נשכבתי במיטה עם פוך עד מעל הראש ובכיתי
וכנראה נמנמתי או משו כי כשקמתי הייתי צריכה כבר לקחת את הילדים
והרגשתי לא מאופסת אז לקחתי 4 קלונקס ויצאתי עם משקפי שמש ענקיים
המטפלת שלי היתה איתי בהודעות וניסתה לתת לי כח ותמיכה ככל הניתן אבל הרגשתי שעכשיו כל מה שבאלי זה לא להרגיש
אני פוגעת בעצמי כבר כמה חדשים
פעם זה היה פעם בשבוע עכשיו זה כל יום
אני ככ מתביישת שאני לא מצליחה להפסיק
רק ככה אני מצליחה לאזן את הכאב שיש לי בלב
ואני ככ רוצ לא לאכזב את המטפלת שלי שמשקיעה בי את כל נשמתה וגופה וליבה
משו בי רוצה לפול למטה עד הסוף ולהפסיק להלחם כי כמה כבר אפשר

מצד שני יש לי ככ הרבה מה להפסיד יש לי בעל וילדים ומטפלת וחברות ומשפחה והורים
ואני רוצה לנצח
אבל מצד שני הנפש שלי ככ עיפה מלחפש מלרצות מלבעור מלשנא מלכאוב כאב שהוא כבר לא נסבל ולא אפשרי
אני לא יודעת כבר כלום ליטל
אני ככ עיפה
ואיי כן רוצה שיסתכלו עלי ויגידו שאני בסדר שניצחתי שהצלחתי
אבל אין לי כח