בוקר טוב,
לפני כמה פגישות נוצרה סיטואציה שבה הצלחתי לפתוח מעט את העבר הטראומטי שלי מול המטפלת. דיברתי כמו שמעולם לא דיברתי, שיתפתי את הכאב הגדול שלי בפתיחות יחסית. בפגישה האחרונה פתאום השתתקתי, לא הצלחתי להוציא מילה. הרגשתי שאני חוששת להמשיך לשתף. המטפלת ניסתה בכל דרך לגרום לי לדבר. אני פשוט לא הייתי מסוגלת.
מצד אחד, יש לי רצון גדול לשתף אותה ומצד שני, פחד גדול להיחשף. אני יודעת שזה יושב על מקומות של חוסר אמון מפגיעות עבר, המטפלת גם יודעת. אני מרגישה שיש תנודתיות בין היכולת לדבר לבין הסגירות הזאת.
האם זה טבעי להתכנס ככה פנימה אחרי שמשתפים ומה אפשר לעשות?
שלום שני.
כפי שאת עצמך חווה ומתארת, שיתוף ומתן מקום לחוויות עבר טראומטיות היא קשה ומאתגרת הן מבחינת החומרים שנפתחים וצפים, והן מבחינת האמון שהשיח על נושא זה מצריך. לכן, התנועה בין פתיחה להסתגרות, בין אמון לחשש וכן הלאה היא טבעית, לגיטימית ומהווה, אולי, חלק מהדרך שלך לשמור על עצמך מפני הצפה ופחד בעוצמות גבוהות מדי. לכן, אני מציעה לא לדאוג אלא לכבד את הקצב שלך ולתת לך, למטפלת, ולקשר ביניכן להתפתח בהתאם לצורך והיכולת שלך. כאשר יש אמון, וכאשר הנפש מוכנה להתחיל ולעבד את החוויות הטראומטיות- עם הזמן הדברים הופכים נגישים וניתנים יותר ל"עיכול" והתבוננות, והתהליך הטיפולי נותן את פירותיו ואותותיו.
ליטל
.jpg)
