אני והמטפלת ממשיכות בשגרת הטיפולים שלנו.
ביקשתי ממנה שאם קשה לה להכיל אותי בימים אלה- שתגיד לי, אבל היא התעקשה שהיא מצליחה לעשות את ההפרדה בין העבודה הקבועה בקליניקה שלה לבין עבודה עם הניצולים בדרום.
העניין הוא שלמרות מה שהיא אמרה, בפועל אני מקבלת אותה תשושה ושפופה. ונכון שהיא מנסה להתמקד בי, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר- היא כבר לא פנויה אלי כמו שהייתה פעם. הפגישה האחרונה הייתה קשה ומדכאת. המטפלת הייתה עצובה וטרודה.
מצד אחד אני אוהבת מאד את הצד האנושי שבה, זה מה שעושה אותה ככ מיוחדת בעיני.
מצד שני אני חוששת לטיפול שלנו, יצאתי מעורערת לגמרי ממנה.
אני מבינה שזו תקופה לא נורמלית, והגבולות בין מטפלים ומטופלים קצת מטשטשים. השאלה מה את מציעה לי לעשות?
לעשות הפסקה בטיפול? להמשיך רגיל? לומר לה בפגישה הבאה מה שאני מרגישה (לא נעים לי, זה נראה לי כמו חפירה מיותרת)
שלום חן.
התחושות שלך אינן "חפירה" אלא להיפך- אחד האספקטים החשובים ביותר בטיפול משום שהמילים בהן את בוחרת לתאר את התחושות הן הדרך, ה"לינק" לנפשך, לחוויתך ולהיבטים הנפשיים הלא מודעים. לכן, אני יכולה רק להמליץ לך שוב לשתף את המטפלת באותו אופן כנה, פתוח ישיר בו כתבת פה. שיח אמיתי וגלוי יכול רק לתרום ולהעשיר, לא לפגוע ולהרוס.
ליטל
