הי ליטל, אני ובעלי בתהליכי פרידה ואני ממתינה למועד ברבנות. ביולי הוא פוטר מעבודתו , וכיוון שהיה חופש גדול, החליט שלא לחפש ואני לא לחצתי.אבל אז היו חגים ועכשיו מלחמה והוא בבית. לטענתו, אין עבודות או שלא חוזרים, אבל אני מרגישה שהוא לא מחפש וטוב לו להיות בבית. הוא חרוץ מאוד - מכין כל יום ארוחות, מכבס לכולנו את הבגדים, ומסיע אותי לכל מקום. ובעצם עושה הכל בבית עוד לפני שאני מספיקה לחזור מהעבודה או להבין מה נדרש או בכלל רוצה שיעשו בשבילי דברים. אני מרגישה שאני גרה עם עוזרת בית. מעבר ללחץ הכלכלי שזה גורם, והעובדה שזה חינוך לא טוב לילדים כי גם הם מרגישים שיש עוזרת בית. הנוכחות האינטנסיבית שלו וההתנהגות המרצה והחונקת הזו מקשים עליי מאוד. אני חשה שמצופה ממני שלא להיות כפויית טובה ולהעריך את ההשתדלות שלו, ואני מוותרת בדברים שחשובים לי, למשל נאלצת לישון איתו יחד, מוותרת על תחביבים שלי. או נאלצת לשמוע ולא להגיב בזעם על לופ של אינסוף נאומים שלו על כמה אני אדם מניאק ואגואיסט שלא יודע להעריך כלום. אני מעריכה את המאמץ שלו, ובעיקר כואב לי הלב על מה שהוא מרגיש ואני יודעת שהוא כועס עליי ופגוע. אבל הנוכחות הבולטת שלו בבית קשה לי, ואני גם לא צריכה את כל העזרה המוגזמת הזאת. איך אפשר להצליח לדבר בצורה יפה ?