אני מתארת לעצמי שזו שאלה שהרבה מטופלים רוצים לדעת.
אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בשל טראומה שעברתי.
מאז שפרצה המלחמה אני מרגישה שכבר לא לגימי עבורי להמשיך בטיפול. כל כך הרבה אנשים סובלים, עברו טרור, משפחות שלמות נמחקו, מי שאני שאשב ואדבר על עצמי בתקופה הזו?
מבחינת המטפלת שלי, ממשיכים רגיל, היא הבהירה זאת.
אבל אני יודעת שהיא מתנדבת עם פליטי העוטף ואני חושבת שאני מזהה אצלה סוג של עייפות ממני, כאילו אין לה כח להתמודד גם עם הבעיה שלי בעת הזו. מרגישה שאני כבר לא חשובה כמו שהייתי קודם
אני תוהה איך אני יכולה לשבת מולה כל שבוע כשאני יודעת שהיא בדיוק חזרה ממרכזי המפונים ודיברה עם אנשים שעברו גיהנום?
מצד שני- אני עדיין לא מרגישה מוכנה לסיים טיפול נפשי.
אשמח לעצה טובה. אולי כדי לעשות הפסקה בטיפול?
שלום סמדר.
המשך טיפול גם בתקופה זו הוא לא רק נכון אלא גם חשוב, לאור אי הודאות, ההלם והקושי אשר משפיעים על כולנו, בין אם באופ ישיר וברור ובין אם באופן מינורי ו/או עקיף. לכן, אני חושבת שטוב עושה המטפלת שלך בכך שהיא מבהירה ומדגישה את הלגיטימיות של המשך הטיפול גם בתקופה זו.
את מתארת את העייפות והקושי שאת מזהה אצל המטפלת, ויש סיכוי טוב שאת מזהה נכון. אך האם הם בהכרח קשורים לעייפות ממך? אני לא בטוחה בכלל. להיפך, עבור אנשים רבים ובהם גם מטפלים, העיסוק בתכנים ה"רגילים" והחזרה לשגרה הם מיטיבים ומחזקים. בין אם כך ובין אם כך, אני מציעה לשתף את המטפלת בתחושות שתיארת כאן. מת מקום לתחושות ועיבוד שלהן יקל עליכן להמשיך בדרך המשותפת, ויתכן שאף יפתח ויעמיק את השיח.
ליטל
