יש לי משפחה קרובה מאד בעוטף.הם ניצלו.
כמו כל אזרח במדינה אני מתקשה להכיל את הזוועות וגם את האימה ממה שעוד צפוי
מיום שבת אני כמעט לא ישנה וקשה לי לאכול ואני מרגישה מותשת.אני כמהה שמישהו יגיד לי משהו מרגיע או מעודד.ואניירגישה מאד לבד למרותנשאני לא.אתמול הרגשתי שאני לא יכולה לשרוד עוד לילה כזה דיברתי עם מישהו בער"ן והוא הנחה אותי לעשות כל מיני דברים קונקרטיים במהלך השיחה איתו- למנות חפצים וצבעים שאני רואה לגעת בדברים וכו.אחכ דיברנו על מחשבות.הוא עזר לי באופן שאף אחד לא עוזר לי.אחכ הצלחתי להורדם וישנתי כמעט 5 שעות.פעם ראשונה מיום שבת.לצד זה שזה ככ עזר זה גם העציב אותי שהייתי צריכה לפנות למישהו זר..
אני מתביישת בעצמי שגם עכשיו אני עסוקה
במהות הקשר עם הפסיכולוגית שלי אבל אני מרגישה נטושה. החדירה הזו של המציאות מעמתת אותי עם זה שבסוף היא רק פסיכולוגית שלי היא לא יכולה באמת להיות איתי ובתקופה הזו אני די בטוחה שאני נטל
כי היא צריכה להתמודד עם המצב בעצמה.
אני לא יודעת למה אני מרגישה עצובה ונטושהנאפילו קצת כועסת.כאילו התנפצה איזה אשלייה כאילו משהו נלקח ממני.
אני רוצה שתסבירי אם את יכולה איך זה בשביל מטפלים? זה נטל? איך אפשר לטפל ולדאוג למישהו באמת במצב הזה?
אציין שאנחנו מקיימות פגישות בזום זה לא שיש נתק..ובכל זאת..
שלום לך.
אני שמחה לשמוע, עד כמה ששמחה רלוונטית למצב הנוכחי, ששלום לבני משפחתך. עשית טוב שנעזרת, ואכן לא פעם אדם זר, "מבחוץ" יכול לתת מענה שדווקא מעומק הקשר אי אפשר לתת. טוב שביקשת וקיבלת עזרה, הכוח הוא לבקש כשצריך מכל מקור שיכול לסייע. קבלת עזרה ממישהו שאינו המטפלת אמנם יכולה להכאיב מאחר והיא מעמתת עם חוסר השלמות של המטופלת ועם היותה מוגבלת בכך שאינה יכולה להעניק הכל מכל- אך מפרספקטיבה של חיות ושמירה על החיים, מה שחשוב הוא שנעזרת והוקל לך.
בנוגע לקשר הטיפולי, אני חושבת שאין טעם להתייחס ל"איך זה בשביל מטפלים". כל אחד אתנו הוא אדם בפני עצמו עם מאפיינים, נפש ותגובות אישיות ולכן כל מטפל חווה את הדברים אחרת, ובוודאי במצב זה בו לכל מטפל יש התמודדות שונה לאור נסיבותיו האישיות. לכן, אני מציע לשוב עם תחושות אלו אל תוך הטיפול, לעבד אותן ולבחון את משמעותן האישית עבורך.
ליטל
