בוקר טוב,
נמצאת בטיפול כבר קרוב לשנה. המצב בלתי נתפס ולא חושבת שמישהו היה יכול לדמיין לעצמו בחלומות הכי פרועים שדבר כזה יכול לקרות.
המחשבות על המשפחות, הנעדרים, החטופים והשבויים. לא מצליחה לדמיין מה עובר עליהם ואיך הם עוברים את הימים והלילות.
מעבר לזה, לא מפסיקה לחשוב על המטפלת שלי. היא יושבת שעות בקליניקה ושומעת כאב גדול של אחרים ומנסה להכיל. אני שואלת את עצמי מה איתה ומה עובר עליה. האם הדאגה הזו שיש לי כלפיה מוצדקת? האם היא נערכה אי פעם לדבר כזה?
חושבת על זה שהיא צריכה לשמור על עצמה מול מטופלים ולשדר עסקים כרגיל כשהיא מרוסקת מבפנים.
בטח יש לה ילדים בבית שנשארים בלעדיה, בן זוג, משפחה, חברים ואולי אפילו מכירה מקרוב כאלה שנרצחו או נחטפו.
אני דואגת לה באמת, חושבת עליה כבן אדם הרבה לפני הטייטל של מטפלת.
שלום קרן.
אכן, ימים כאלו מטשטשים את המרחק בין מטפלים ומטופלים, מאחר וכולנו מצויים בתוך מציאות משותפת איומה. לכן, אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות הוא לשתף את המטפלת שלך בתחושות ובתהיות שתיארת. גם כדי לתת הכרה לה כאדם ולקשיים שהיא אולי חווה, וגם כדי לא להשאיר תחושות אלו כ"פיל בחדר". שיח כנה תמיד נוגע ומשפיע לחיוב.
ליטל
