שלום ליטל,

לפני מספר שנים הגעתי לטיפול בעקבות משבר גדול בחיים האישיים. המטפלת הייתה מעולה ונוצר חיבור יוצא דופן. אהבתי אותה אהבת אמת. אני אוהבת אותה עד היום. לצערי, לא יכולתי להמשיך בטיפול מסיבות אישיות ועשיתי מספר פעולות שכפו עלינו לסיים את הטיפול. למעשה, המטפלת בעצמה לא יודעת שהפעולות האלה לא נעשו מתוך כוונה, אלא מתון רצון לסיים את הטיפול כי בכל הזדמנות שרציתי לעזוב היא פשוט לא נתנה. במבט לאחור אני מבינה שזה היה קיצוני מאוד. היא נבהלה וזה בהחלט תרם לזירוז סיום הטיפול אבל כל מה שנבנה התפרק ברגע אחד. ברור לי שמשהו נקרע בתוכי באותו רגע וברור לי שגם בתוכה. אין ספק שטיפול מיטיב שכזה התפוצץ והשאיר משהו פתוח. איתה כמובן אין שום אפשרות לסגור כי פוצצתי את זה במכוון וזה היה מוגזם למדי. אני בטוחה שהיא לא מבינה בעצמה מה קרה ולמה הכל התהפך ככה.
פניתי לפני כחמישה חודשים לטיפול חדש וציינתי בפני המטפלת החדשה שהייתי בטיפול לפני כן. סיפרתי לה כמה אהבתי את המטפלת הקודמת ושהיה לנו קשר מיוחד. היא הבינה מבין המילים שמשהו כנראה לא הסתדר שם ומשהו נשאר פתוח. המטפלת הנוכחית לא הפסיקה אחת לכמה פגישות לנסות לפתוח את הנושא. היא די משוכנעת שהגעתי אליה כדי לעשות סגירה של הטיפול הקודם. מודה שקצת מטריד אותי שזה היה שקוף כל כך. אני מרגישה שיש קושי אדיר לפתוח את זה כי אני חוששת שזה יפגע בטיפול הנוכחי אם היא תבין מה עשיתי וגרוע מזה שאצטרך גם לספר לה את כל מה שמסביב.
היא ניסתה לנחש מה היה שם ולא ממש הצליחה. היא יודעת שאני רוצה לדבר אבל לא יכולה.
פתאום תפסתי רגליים קרות ואני מתחרטת. לא רוצה להמשיך לדבר על זה יותר.
האם אני עושה נזק גדול יותר שאני מחליטה להשאיר את הסיום הלא הפתור הזה?