אני כבת 43.בגיל 42 ילדתי בת ראשונה לאחר שבע שנות ציפיה מפרכות ולא פשוטות.של טיפולים ...כמה חודשים לאחר הלידה חיפשתי מסגרת לביתי כדי שאוכל לחזור לעבודה..ביינתיים כל המסגרות היו תפוסות ולא מצאתי לה מסגרת...לאחר כמה חודשים התפטרתי מהעבודה כי חשבתי שאוכל ללכת לעבוד במעון וככה לסדר לביתי מסגרת ובד בבד גם לעבוד וכך עשיתי..הלכתי לעבוד במעון בתנאי שגם ביתי תוכל להיכנס..וככה אני עובדת כבר כמה חודשים בהתחלה הכל זרם ולאחרונה יש לי הרגשה שלביתי זה מאד מציק שאני מטפלת בילדים אחרים היא כועסת על הילדים ובוכה הרבה..מה עלי לעשות במקרה זה היות ומצד אחד מאד קשה לי לעזוב אותה ולשים אותה במסגרת אחרת..ללא השגחתי..ומצד שני המצב שנוצר...אשמח למענה תודה רבה.
אציין גם שמאד קשה לי להפרד מביתי ואפילו למספר שעות..אני מרגישה מאד קשורה אליה ..
האם עלי ללכת ליעוץ,/טיפול בנושא??
האם יעזור לי?
תודה
שלום נעמה.
את מתארת כמה קשה, מתוך הקשר ההורי העמוק ובפרט לאחר הדרך הארוכה להורות, לשאת את קיומה של הפרדה מסוימת בינך לבין ביתך: לשאת את העובדה שלצד האהבה, החיבור והקשר, לכל אחת מכן גם יש חיים משל עצמה (כן, גם לקטנטונת...), ושהקשר העמוק נשר גם כשיש הפרדה לאורך שעות היום. את אולי מבינה זאת באופן רציונלי, אך רגשית לא קל להשלים עם זה. סביר להניח כי קשיים אלו אכן הופכים את השהות המשותפת במעון למאתגרת וכמו כן, קל להבין את הקושי והבלבול של ביתך סביב המעבר בין בלעדיות עלייך בבית ל"שיתוף" הנדרש ממנה במעון. לאור זאת, אני חושבת שאכן כדאי לפנות להתייעצות מקצועית אשר תסייע לך, הן ברמה הפרקטית והן ברמה הרגשית, למצוא את האיזון בין קרבה, הגנה וחיבור לבין שחרור ומרחב אישי. זהו תהליך רגשי חשוב אשר יקל על שתיכן, ויתן את אותותיו החיוביים גם על המשך הקשר ביניכן ועל התפתחותה של ביתך.
ליטל
