שלום,

בפגישה האחרונה הרגשתי את המטפלת שונה, אחרת וזה משהו שקורה אחת לכמה פגישות. בניגוד לפגישות קודמות שהסתפקתי בתשובה שהכל בסדר, הפעם התעקשתי. מסתבר שיש לה מחלה שלא אמורה לפגוע בתפקוד שלה. הוידוי שלה היה נוגע ללב. הייתה תחושה גדולה של אמפתיה כלפיה, רגש אמיתי של אכפתיות, של דאגה. משהו באותו רגע שינה את התפיסה שלי לגביה ואולי גם את הדרך שבה היא בוחרת לפעול.
אני חייבת לציין שהיו לי תחושות חזקות לגביה כבר בפגישות הראשונות ולמרות שלפעמים יש תחושה של מאבק כוח ושלא הכל הולך חלק, משהו עדיין משך אותי להישאר, כאילו שידעתי. לא רק זה, במקרה או שלא, יצא שלמדתי לא מעט על מחלות מהסוג הזה ואיכשהו זה עלה בכמה וכמה מהפגישות. כאילו שידעתי מבלי שידעתי. זה קצת מפתיע.
אין לי ספק שאנחנו פוגשים אנשים בזמן הנכון ולא סתם הם הדרכים מצטלבות בצורה כזו.
אותי מעניין לדעת עד כמה מקובל לשתף מטופל בפרטים כאלה? ברור לי שאולי הטיפול יקבל תפנית כי החל מהפגישה הבאה אני אתייחס אחרת כשאשאל בצורה סתמית 'מה שלומך?'
היא ביקשה שאבטיח שלא אחוס עליה, שארגיש פתוחה לדבר על הכל ולשתף.
אשמח לשמוע את דעתך.

תודה.