היי ליטל,
המטפלת יצאה לחופשה ואני החלטתי מאותו רגע שהודיעה על כך לעשות ניתוק רגשי מהמצב. מצאתי את עצמי לא מדברת בפגישות ולא מעלה שום דבר חדש. לא רוצה להשאיר קצוות פתוחים.
מבחינת ההרגשה, מצד אחד עברו כבר כמה ימים ובאמת שלא מורגש קושי מסוים ומצד שני, ברור לי שבהמשך הקושי ילך ויתעצם. למה בחרתי להיות כזו גיבורה גדולה מולה ולא להתוודות על כך שהיא כן חשובה לי? למה אני לא מסוגלת להגיד לה ששלושה שבועות ללא תקשורת וקשר הם המון זמן? אפילו להגיד לה חופשה נעימה לא הצלחתי. הפגישה הסתיימה כמו כל אחת מהפגישות האחרות שלנו.
אשמח לשמוע את דעתך.
שלום עדי.
ניתוק רגשי היא אכן אסטרטגיה שכיחה להתמודדות עם אירועים אשר הנפש מרגישה שקשה לה לשאת, ונשמע שבחרת בנתיב זה כדי להגן על עצמך מעוצמת כאב שחשת שתהיה גבוהה מדי עבורך. בנסיבות מסוימות, ולטווח קצר, ניתוק רגשי אכן עשוי להיות אסטרטגיה יעילה אך חשוב לשים לב האם ומתי מינון הניתוק הופך לגדול מדי ומתחיל להזיק, ולא לשרת את המטרה. לכן, מציעה בעיקר להיות בקשב לעצמך ולתגובתך לחופשה. נסי עד כמ שאפשר לעטוף את עצמך בגורמים תומכים, צרי קשר עם המטפלת ושתפי בתחושותייך (אם זה החוזה ביניכן) ובעיקר, נסי להפחית עומסים ולחצים עד כמה שאפשר בתקופה זו, ולהיות טובה ורכה כלפי עצמך בתקופה רגישה זו.
ליטל
