כבר תקופה בטיפול דיאטני מטעם הקופה.
הפעם הדיאטנית מרגישה לי טובה. מבינה, רגישה ומתבוננת.
הבעיה שכל פעם שאני אצלה אני מוצאת את עצמי באמת משוכנעת לנסות את מה שהיא מציעה ולא פחות משוכנעת שאצליח.
אבל מה שבאמת קורה זה שבפועל כשאני יוצאת מהטיפול, בשבוע עצמו, אני פתאום מתקשה לעשות את מה שהתבקשתי...
בנוסף בשבועיים האחרונים הייתה החמרה מכל הבחינות כאילו משהו התערער ואיבד שליטה. זה כנראה השפיע חזק גם על הפרעת האכילה ולא עמדתי במטלות בכלל . ובפגישה הפעם הדיאטנית שאלה אותי על אשפוז יום או אשפוז מלא. אמרה שאולי כדאי לי לנסות מעטפת תומכת ואינטנסיבית יותר כי אפילו לאכול .... אני לא מצליחה. זה הבהיל אותי נורא והבטחתי שוב לנסות. כל כך נבהלתי מהרעיון שהייתי בטוחה! שאצליח. ושוב אני מוצאת את עצמי מתקשה
אני מיואשת. לא מבינה איך ולמה זה קורה לי כל פעם?
לא יודעת מה לעשות.
מצד אחד אני מפחדת לאכזב/ מפחדת שיתיאשו ממני/ שיכעסו עלי/ שיסרבו לטפל בי ומצד שני אני שוב לא עושה.
אני עייפה כבר ואין לי כח
מרגישה לפעמים כאילו שהטיפול הוא הטריגר? ובלעדיו אולי היה טוב יותר מהבחינה הזאת...
כי לפני הטיפול המצב היה הרבה פחות חמור. זה גורם לי להרגיש קצת אשמה לכל הדבר הזה
שלום לך.
ראשית, התסכול שלך מהקושי שלך להתמודד עם נושא האכילה הוא אמנם מכאיב ומטלטל, אך חיוני וחשוב, מאחר והוא מחבר למידה בה קשה לך לפעול כרגע לטובת עצמך. בכך, הוא יכול להניע להעמקת הטיפול, ונשמע שכרגע זה הדבר החשוב ביותר.
אני שומעת את הבהלה שאת חשה לנוכח ההחמרה שאת חווה, ואכן מהלך הטיפול כרוך לא פעם בצלילה לאזורים נפשיים ולחוויות עבר קשים מאוד, אשר הדרך היחידה לבטא אותם ולתת להם מילים היא ההחמרה. לכן, הצלילה הזאת מפחידה ומדאיגה, ומצריכה התייחסות רצינית שתשמור עלייך, אך לא פחות מכך היא מחזיקה את התקווה: התקווה לכך שהצלילה לתהומות האלו היא גם מה שתאפשר לך לצאת מהם אחרת, עם יותר כוחות ועם פחות סבל. אל תוותרי: יש לך מטפלות שאת סומכת עליהן, והן איתך בדרך הקשה הזאת.
ליטל
