אני נמצאת בטיפול שנתיים.
אציין שמהפעם הראשונה שהגעתי לטיפול הציקה לי מאוד העובדה שאין למטפלת שלי הפסקות בין מטופלים ובתום הזמן המטופל הבא דופק על הדלת של חדר הטיפול. יש יציאה נוספת שמשם יוצאים. תמיד זה הוביל אותי לתחושה של ארעיות וחוסר ביטחון, מן תחושה כזו שאין לי מקום. ניסיתי שוב ושוב לומר זאת למטפלת והיא שוב ושוב ציינה שהיא מבינה את הקושי שלי אך לה אין הפסקות, יש 2 דלתות ומאחת נכנסים ואחת יוצאים. היא יכולה לבקש מהמטופל הבא לא לדפוק אבל יתכן וידפקו כי זה לגיטימי...
היו מספר פעמים בהם מטופלים עומדים מאחורי הדלת ומשוחחים בטלפון או ילד עם הורה וזה גורם לי להרגיש רע מאוד. השלמתי עם זה במובן מסוים כי בסך הכל הרגשתי שהטיפול תורם לי. אם כי מדי כמה זמן שוב זה הכעיס אותי מאוד.
לאחרונה אני מרגישה שאני ממש כועסת על המטפלת שלי ותחושות חוסר המקום, התלישות והבלבול ממש מציפות אותי. ניסיתי לכתוב לה על מנת שתעזור לי להבין אם אני במקום הנכון או מה קורה שאני מרגישה כל כך תקועה. כך או כך לא ממש הצלחתי להעלות את זה וכתבתי לה את התסכול שלי כלפיה. בתגובה היא ענתה שייתכן שאני מרגישה הרבה פעמים חוסר אונים גם בטיפול.
בטיפול האחרון רציתי לספר איזו שהיא התרחשות שקרתה במהלך השבוע וציינתי שדמות מסוימת ממש עיצבנה אותי. היא לא שמעה את הסיפור עד הסוף והגיבה: כי את מעצבנת.
הרגשתי שזה ממש לא בסדר התגובה הזו שלה ואז היא הסבירה ש " לא, את יודעת לעצבן"...
בכל מקרה זה רק הוסיף על התסכול שלי ממנה ואני מרגישה מאוד מבולבלת לאחרונה ושאני לא מתקדמת אלא רק חוזרת אחורה. האם יש עוד טעם לנסות לדבר אתה? או שזו התנהלות לא תקינה כמטפל, חצית גבול בכל מקרה וכדאי לסיים?
תודה רבה