שלום,

אני מטופל מעל 4 שנים אצל פסיכולוג קליני מומחה.
המטרות שלי בטיפול הן מגוונות, רובן קשורות לדימוי עצמי ובטחון עצמי (וכמה דברים אישיים נוספים), עד כמה שניתן.

לפני שאשאל, (אני מניח שזה רלוונטי שאציין) - אני לא מרגיש שיש לי את הכלים להבין האם הטיפול עוזר לי / לא עוזר לי. נראה שאני משתפר עם הזמן, אבל האם זו תוצאה של הטיפול? או שאני פשוט מתבגר והחיים מעצבים אותי? לעולם לא אדע.

בכל מקרה, אני מוצא את עצמי לעיתים מתעמת עם עצמי ועם הפסיכולוג שלי לגבי השאלה מתי מפסיקים את הטיפול, ואני מרגיש שאני קצת נמרח עם התשובה. לרוב אני מקבל התייחסות בסגנון "תראה איזו התקדמות עשית, אתה לא רואה שזה בזכות הטיפול?" או "זה תהליך ארוך", אבל אני לא מקבל אמירה ותשובה חד משמעית. לרוב אני מקבל אמירה בסגנון "אני חושב שאתה זקוק לזה עדיין", עם סימוכין לא רע, והרי קשה שלא להשתכנע ממנו, כי סה"כ - מי אני שאתווכח על זה שעוד לא פתרתי את הבעיות שלי, במיוחד כשאני בעצמי מרגיש שהן לא פתורות.

אבל אני מרגיש שזה לוכד אותי. האם אני צריך להגיע למצב שבו אני 100% מרגיש שאני כבר לא צריך טיפול? כאדם ריאלי, ייתכן שלעולם לא אגיע להשלמה בעניין הזה, כי זה תמיד ממלא איזשהו מקום. אז מה, הטיפול יימשך כל החיים? או עד שיתרוקן הארנק?

נוסף על הכל, קצת קשה לי עם העובדה שיש כאן ניגוד אינטרסים מובנה. לכם הפסיכולוגים הקליניים יש אינטרס להשאיר אותנו בכס המטופלים, ורק אתם בעלי הסמכות המקצועית לענות על השאלה הזאת.

למרות זאת, הייתי שמח אם לפחות בפורום אינטרנטי תוכלו להיות כנים בעניין הזה, עד כמה שאפשר: איך אני אמור להחליט מתי אני מפסיק טיפול?

תודה