היי .. לא יודעת אם זה קשור לפה אבל ממש חייבת לשתף ואין לי עם מי.
בגדול אני מתמודדת עם חרדות חברתיות, ונוטלת ציפלרקס.
אבל זו לא הנקודה, היום הבן זוג שלי, הציע לי נישואין.
ואין ספק שהתרגשתי, והייתי מאד מאד לחוצה והרגשתי שאני בחלום.... ועד עכשיו באופוריה הזויה.
הוא באמת גבר מדהים, והדבר הכי טוב שיכולתי לבקש.
אבל, יש משהו שמטריד אותי אצלי... כשהוא הציע לי, לא בכיתי בהצעה.
אני מרגישה שמשהו לא תקין אצלי... אפילו הוא התרגש והוריד דמעות, אבל אני פשוט שידרתי עסקים כרגיל כיביכול .
אני מרגישה עוף מוזר ... ואני מאד רוצה להתרגש וגם לבכות.. וזה פשוט לא יוצא!!
האם זה תקין? ומישהו יודע מאיזה מקום זה מגיע? אני מרגישה הזויה, כולם מסביבי חברות ומשפחה בוכים מרוב אושר, ורק אני לא בוכה...
זה תקין? כי מרגישה בן אדם בלי רגשות, כבר מתחילה לאכול סרט שלא אוהבת אותו , או כי פשוט אני עצורה ריגשית
שלום דניאל.
נשמע מדברייך שאת מנסה לברר האם התגובה הלא נרגשת שלך היא ביטוי לכך שאינך שלמה עם הבחירה הזוגית שלך, או שתגובתך משקפת את האיפוק הרגשי המאפיין אותך בכל מקרה. זו שאלה טובה וחשובה, ואם יש לך התלבטות של ממש לגביה, אני מציעה לפנות בהקדם אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את רגשותייך ובחירותייך.
במידה ותרגישי שאין לך התלבטות של ממש לגבי הבחירה הזוגית אלא ש"ככה את" (למשל, אם תמיד את מגיבה באיפוק רגשי לסיטואציות ש"אמורות" להיות מעוררות ומסעירות), חשוב שתשאלי את עצמך מה באמת מפריע לך: האם את מוטרדת כי את לא מגיבה כפי שכולם מצפים, או שאת מוטרדת כי את חווה תחושה מסוימת של חסר או "ווליום" נמוך מדי של תחושות. אם את חשה מוטרדת לגבי עצמך ולגבי מנעד החוויה הרגשית שלך, כדאי גם כן לשקול טיפול פסיכולוגי שיכול, אגב, לסייע גם בהקשר של החרדה החברתית- טיפול פסיכולוגי מהווה פעמים רבות מענה מעמיק יותר מהטיפול התרופתי, ובכך יכול לסייע משמעותית.
ליטל
