אחרי שנים רבות של שנאה עצמית, דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית שהודחקו היטב התפרץ לפני כשלוש שנים דיכאון שעצמתו משתנה מדי כמה זמן.
עכשיו כבר לא מצליחה להדחיק את הכל חזרה אבל גם לא יודעת מה לעשות עם כל זה. מרגישה כמו פלונטר שאין שום סיכוי להתיר אותו.
בת 55 ללא חיי חברה, נשואה בעצב רב, בנישואים אפורים, עייפים וחסרי כל רגש. 3 ילדים שדווקא מוצלחים ומאושרים. בינונית ומטה בכל מה שאני עושה.
לעולם לא אפגע בעצמי (לא אפגע בילדיי לעולם ולא משנה מה אצטרך לעבור) אבל מאמינה שהפתרון האמיתי והיחידי למצבי יגיע כשחיי יסתיימו.
לא יודעת למי לפנות, איך, איך להסביר מה הבעיות, מה היה קודם, מה עכשיו? איך יוצאים מזה? אפשר לצאת מזה? אני ככ חסרת אונים ותקווה
תודה
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע את עוצמות הכאב והסבל שאת חווה, ואת היאוש שנלווה להן. אמנם קשה לך להרגיש כך כעת, אבל מצבים מהסוג שאת מתארת בהחלט ניתנים לשינוי. ממליצה בחום שתפני לטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית. גם אם לא ימצאו לך המילים, המטפל.ת תוכל לסייע לך לנסח ולברר מה קורה לך. במרבית המקרים, בירור ועיבוד מסוג זה מביא לשינוי משמעותי ביותר, כך שלא כדאי לוותר.
ליטל
.jpg)
