לאחרונה סיכמתי עם המטפלת שיום אחד בשבוע , (באחד מימי הטיפול). אני אוכלת ולא מקיאה. לא האמנתי בכלל שיש לי סיכוי להצליח אבל כשסיכמנו את זה בפעם הראשונה הרגשתי חייבת. נורא פחדתי שאם לא אצליח היא תדרוש ממני דיאטנית / משהו אחר שאני לא רוצה. ובאמת בסוף הצלחתי. זה היה הלםםם גדול בשבילי. לא האמנתי שיש לי סיכוי כזה בכלל. גם לאכול גם שזה לא יהיה התקף וגם לא להקיא.
מאז עברו עוד פעמיים וגם הצלחתי (אמנם עם הרבה תיקוף והחזקה של המטפלת אבל בכל זאת משהו. אני באמת מרגישה שהיא מצליחה לעזור לי בזה יותר מכל דיאטנית ) אבל אני קמה ביום למחרת עם תחושות קשות מאוד ובכי משום מקום בכי שלא פוסק למשך איזה חצי שעה . שעה.
זה קרה ב2 הפעמים. ואני שואלת אם זה דבר טוב אז למה זה עושה לי כל כך רע?
שלום לך.
ראשית, אני שמחה מאוד לשמוע שאת מצליחה להפתיע את עצמך, שהעזת לנסות, ושיצרת עם המטפלת שלך קשר מספיק טוב כדי לאפשר סוג כזה של שיח.
מעבר לכך, אני חושבת שהשאלה שלך חשובה ועמוקה, ומקומה בטיפול ולא כאן. קשה להיפרד גם מחלקים מייסרים ומעכבים שלנו, מסיבות רבות, שאותן חשוב לעבד בטיפול.
ליטל
