היי, שאלתי מספר שאלות בפורום בעבר. אני סטודנט לרפואה עם מחלה אוטואימונית ליכן פלנופילריס. איבדתי את רוב שיער הראש(היום יש לי פיאה), ואת רוב תווי הפנים שלי: הגבות, ריסים, זקן ושיער גוף בפרק זמן קצר מאוד. כבר ניסיתי המון תרופות אך הכל נכשל עד עתה. המחלה כמובן ממשיכה. אני לא מזהה את עצמי היום במראה, אני כבר לא מרגיש אני ואני סובל כל הזמן. אני כל יום נלחם במחלה, במערכת החיסונית שלי כבר כשנה מאז שגילו לי אותה(אחרי שנתיים שבהם לא אובחנתי וכל יום ראיתי את תווי הפנים שלי נושרים בלי הפסקה) ואני קצת עייף. לא עובר רגע שאני לא חושב לסיים את עצמי. אני מטופל פסיכולוגית(לאחר כישלון טיפולי בעבר) כמובן ללא הטבה כבר כחודשיים וחצי. האמת, אני לא חושב שמשהו יכול לעזור לי כבר בחיים ואני די שלם עם ללכת בתקווה שמחכה לי משהו טוב יותר. בינתיים אני נשאר פה בגלל חבר טוב שלי אבל אני לא יודע כמה עוד אוכל להחזיק מעמד. האם את חושבת שלחיות חיים עם איכות חיים ירודה יש להם משמעות?(אני אומר את זה מכיוון שעשו מחקר על חולים במחלה ונמצא כי הם סובלים מדכאון ונטיות אובדניות בשכיחות גבוהה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית). האם שווה לחיות חיים שמלאים בסבל ? מכיוון שזה מה שאני זוכר וככל הנראה זה גם מה שצפוי לי בהמשך. תודה מראש ושבת שלום,
שלום לך.
אתה מתאר שנים ארוכות של סבל ויאוש, ואני חושבת שהציפייה לשינוי והטבה משמעותיים אחרי חודשיים וחצי של טיפול אינם ריאלית. הנפש צריכה זמן. זמן להחלים מהמשבר המטלטל שחווית וזמן להחלים, לצבור כוחות ולהתחבר מחדש לחיים. השאלה שלך לגבי שווי החיים היא לגיטימית- אתה רוצה לחיות חיים שיש בהם טעם והנאה, והמחשבה על חיים ריקים ומייסרים היא אכן בלתי נסבלת. אבל לדילמה זו אני חושבת שיש להגיע רק אחרי מיצוי של האפשרויות הטיפוליות- בין אם פסיכולוגיות ובין אם פסיכיאטריות. בכל מקרה, אני חושבת שהשאלה שלך היא חשובה וכבדת משקל, ומקווה שאתה מביא אותה במלוא רצינותה לשיח הטיפולי.
ליטל
