למה זה כל כך קשה לי??
אני ביטלתי את הפגישה האחרונה עם המטפלת לא על רקע טעון של כעס / פגיעה / אכזבה או משהו דומה. ביטלתי כי לא יכולתי להגיע (לא הייתי בעיר.)
כשביטלתי לא חשבתי שזה ישפיע עלי , לא חשבתי שזה יפריע לי בכלל אבל מאז היום שהייתה אמורה להיות הפגישה קשה לי מאוד, מן תחושת תלישות כזאת כמו ילדה קטנה מעורערת וחסרת גב מול עולם ענק ומפחיד שאף אחד לא רואה אותה, ברגע אחד כל התחושות של לפני הטיפול (ריקנות תהומית, חוסר משמעות ותכלית ומועקה אינסופית...) חוזרות ואני לא מרגישה אחיזה.
אני מנסה לברוח מעצמי ולא לחשוב כלום כי זה מביא אותי לתחושת חוסר אונים קשה
וזה לא שהמטפלת שלי ביטלה לי שאז אולי הייתי מבינה, זה צעד שלי , אני זו שביטלתי ועדיין זה עושה לי כל כך רע
שלום לך.
התחושות הן כמובן חשובות ומשמעותיות ולכן כדאי להבי אותן לטיפול אך באופן כללי, אני נוטה הלאמין שזה ה"מחיר" שאת משלמת על כך שאת נכנסת לתהליך הטיפולי באומץ ומרשה לעצמך להרגיש ולחיות בו גם רבדים נפשיים מוקדמים וילדיים" הנועים לתלות, אמון וקרבה. במובן הזה, לא משנה מי ביטלה את הפגישה- העניין הוא האופן בו הדילוג על מפגש מחייה אזורי נפש כואבים. וכאמור זה לב הטיפול ואני מאמינה שהמשך העיבוד וההתבוננות ישאו בסופו של דבר את הפרי של השינוי והצמיחה.
ליטל
