במהלך חיי, מגיל צעיר מאוד "נמשכתי" לדמויות אימהיות. נשים בוגרות, לרוב אימהות ורעיות.
רציתי שיאהבו אותי, פינטזתי שיאמצו אותי. ולא מעט פעמים גם הצלחתי לגעת בליבן.
זה מתחיל מגיל צעיר כשהתאהבתי בגננת שלי ואז במורה שלי בתיכון, במדריכה שלי בצופים, בקולגה שלי בעבודה (שבוגרת ממני בכ15 שנה) וכדו'..
דפוס כזה שחוזר על עצמו מילדות ועד היום בחיי הבוגרים (בת 29).
הוריי תמיד היו נוכחים פיזית אבל נעדרים רגשית.
מניחה שיש קשר להיעדרות הזאת, שהתחילה אי שם בגיל מאוד צעיר.
מלבד הזדמנות להעמיק בזה בטיפול פסיכולוגי, אשמח להתייחסות שלך לנושא; האם התופעה הזאת מוכרת?
מה יכול להניע "משיכה" (רגשית/פיזית/מינית) לנשים בוגרות?
האם יש ספרות שמתעסקת בנושא שאפשר להפנות אותי אליה?
שלום תמר.
משיכה היא תמיד נושא עדין ומורכב ואני חושבת שאכן לא כדאי לצמצם את הבנתה לתובנה פסיכולוגית כללית. לכן, אני מרשה לעצמי לא להשיב לשאלתך אלא להציע לך לתת לדברים לעלות בקצב ובזמן שלהם במסגרת התהליך הטיפולי- ולא למהר לסגור אותם דרך הבנה תיאורטית.
ליטל
.jpg)
.jpeg)
