זה היה כל כך הרבה שנים ואף אחד לא שם לב אבל פתאום כבר לא.
משהו בי כנראה איבד את הכוחות להסתיר / להסוות.
וכולם סביבי מדברים / מעירים לי בלי סוף כמה שזה הפרעה (נכון) מכוער (לא מה שאני מרגישה) וחולני ומכנים אותי בשמות כמו: "אנורקסית" (תודה אבל אני בולמית) / "Mister Bones" ...ועוד
ואני רוצה לומר כמה זה לא עוזר!
כמה זה כמו חיצים ללב שאני רק רוצה להתרחק יותר.
אבל אני לא אסביר כי זה יעשה גרוע יותר.
אין הבנה ואין עם מי לדבר.
מרגישה כל כך זרה בבית של עצמי
תמיד הייתי זרה
ועכשיו יותר
תודה שקראת
שלום לך.
נשמע מדברייך, היום ולאחרונה, שחלה תזוזה מסוימת ביחסך לגופך ולנושא האכילה, ושמשהו מזה מחלחל גם החוצה. צר לי שהתגובות שאת מקבלת אינן רגישות, אני יכולה לדמיין כמה זה מקשה ומבודד. יכולה רק להציע להמשיך ולהישען על הקשר הטיפולי (ואולי גם על קשרים אחרים בחייך, בהם סביר כי תקבלי מענה מותאם יותר?) ולזכור שבמקרים רבים תזוזות נפשיות מלוות בכאב, אך אלו "כאבי גדילה" שבסופו של דבר מאפשרים גם צמיחה ותזוזה.
ליטל
