אמי נפטרה לפני שנה וחצי מסרטן, הייתה חולה במשך שנה אחת נוראית והלכה לעולמה. אני בת 25, סטודנטית, גרתי איתה וטיפלתי בה עד הרגע האחרון. לכאורה מתפקדת ומשדרת שהכל תקין אבל בפנים קשה לי. בוכה כשאני לבד, חולמת סיוטים על אמא. קשה לי להתגבר, אני רואה מן פלשבקים שלה סובלת וזה מייסר אותי מבפנים.
אני מרגישה חסרת אונים, מרגישה שהפסדתי במלחמה נגד הסרטן, כועסת שהיא חלתה וסבלה וכל הזמן תוהה לעצמי איך לא עלינו על זה לפני...
יש לי משפחה תומכת וחברים שמחזקים אותי אבל עדיין המחשבות מציקות לי.
איך אפשר לנתק את המחשבות? לשכוח את הפלשבקים הקשים ולהדחיק שאמא שלי כל כך סבלה?
שלום נטלי.
אני מצטערת לשמוע על האובדן הקשה שלך.
עיבוד והתמודדות עם אבל, ובפרט עם אבל שמגיע אחרי שנה שהיא עצמה התמודדות מייסרת בפני עצמה, הם אתגר לא פשוט. הן בגלל הנסיבות האובייקטיביות והן מפני שהיבטי חיים אלו מפגישים אותנו גם עם היבטים נפשיים לא מודעים שקיימים בכל אחד מאתנו. לאור זאת, ומאחר ואת מתארת שהמצב אינו משתפר גם לאחר תקופת זמן ממושכת, אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את הדברים, ולשחרר את עצמך להמשך הדרך האישית.
ליטל
.jpg)
.jpg)
