עולה לי שאלה בימים האחרונים:
הרי הקשר עם הדמות הטיפולית הוא קשר מלאכותי, בעצם יצרנו פה קשר שלא היה קורה באופן טבעי לולא הפסיכולוגיה הומצאה, ויש לו את המגבלות שלו. עכשיו מצד המטופל מצופה לתת את כולו לקשר, לבטוח, לשתף, ומצד שני כשהוא עושה את זה "עם כל הלב" הוא עומד לחוות אכזבה, כי תמיד זה יהיה חד סטרי, ולא יוכל להיות שלא במסגרת ה50 דקות, זה בעצם קשר "להשכרה". השאלה אם זה לא סוג של תרמית וכשהמטופל מכניס את המטפל לליבו הוא תמיד יחווה אכזבה.
לא מאשימה את המטפל שברור שצריך להיות גבולות עבורו.
רק שאם זה היה יותר "ייעוץ" ופחות "קשר" היה הרבה יותר קל למטופל לתפעל את זה.
אני מהרהרת בזה כי נכנסתי לקשר רגשי (לא רומנטי) חזק מאוד למטפל שלי, והייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולא להתמסר לקשר הזה מההתחלה, עכשיו קשה לי לצאת מזה. הייתי בעבר אצל פסיכולוגים שונים לגבי הילדים שלי ואף פעם לא נתתי את כל הנשמה לאותו פסיכולוג, וככה נתרמתי מעצותיו בלי להכנס למערכת יחסים של קשר מטפל- מטופל. פשוט נעזרתי בידע ובניסיון בלי ליצור את הקשר הזה שגורם רק לכאבי לב.
האם פספסתי משהו?
שלום חן.
הקשר הטיפולי הוא אכן "מלאכותי" במובן של התפתחותו במסגרת מקצועית ולא מתוך חיי היומיום, אך מה שקורה בתוכו, כאשר הקשר הטיפולי אכן מתפתח, הוא כלל לא מלאכותי ולהיפך- יכול להפגיש את המטפל והמטופל עם חוויות רגשיות עמוקות. לאור זאת, אני מציעה להתייחס לדברים שאת מתארת לא כ"אמת" על הקשר הטיפולי אלא כעל חוויה נפשית. נשמע מדברייך שאת פוגשת כרגע מתוך הקשר הטיפולי היבטים הנוגעים לאמון, תלות, קרבה ושהמפגש מעורר לא מעט חרדה וכאב. מאחר שכך, אני משערת כי נפשך מבקשת לעבד ולבחון דבר מה דרך התחושות שעולות ולכן מאמינה שהתייחסות ועיבוד שלהן בטיפול יכולים לקדם ולהצמיח נפשית.
ליטל
.jpg)
.jpg)
