שלום,
כתבתי בעבר בפורום. אני סטודנט לרפואה עם ליכן פלנופילריס(נשירת שיער צלקתית). איבדתי את רוב שיער הראש, הגבות, ריסים ושיער גוף בפרק זמן קצר. כיום אני לא מזהה את עצמי במראה. אני לא מסוגל לקבל את זה שאני צריך לחיות עם מום שכל בוקר אני צריך לראות אותו במראה. לאחרונה, יש לי מחשבות אובדניות שמלוות אותי כל היום. לפני כשבוע שפכתי על כל אמה ויד שמאל מים רותחים. הכאב הפיסי לא השתווה כהוא זה לכאב הנפשי שאני נושא עמי יומיום. אני מרגיש שנדחקתי לפינה ואין מוצא- האבחון היה מאוחר, התרופות לא עובדות, רוב השיער הלך ונותר לי נזק בפנים ובגוף ואני צריך להמשיך לחיות עם מחלה כרונית ללא ריפוי. לעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה שאני כבר לא אוהב לחיות ורוצה לסיים את חיי. אני יודע שיש פתרונות אסתטיים- יש לי יחידת שיער למשל אבל אני לא יכול לעכל את זה נפשית שאני צריך להדביק את כל הפנים שלי מחדש- גבות, ריסים זיפים וכו. ההרגשה הזו שאני צריך לייצר מחדש את תווי הפנים שלי היא נוראית. אני לא מסוגל למחוק את הזכרון של המראה הקודם שלי. אני יודע שבסוף ההחלטה היא שלי אם לבחור בחיים או לא וכל החלטה היא לגיטימית ואני חושב שאף אחד לא יכול לשפוט אותי. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל אני מאוד סקפטי ואני לא חושב שזה יכול לעזור כי זה לא ייתקן את המום, תזכורת למחלה שאני נושא עמי. את חושבת שיש אולי מצבים שלא ניתן לסייע להם מבחינה נפשית? אני שואל משום שקראתי על מקרה שבו בחורה צעירה ששפכו על פניה חומצה ונותרה עם צלקות רציניות בפנים טופלה במשך שנים על ידי פיסכולוגים ופסיכיאטרים אך התאבדה בסוף. אחד הפיסכיאטרים שלה אמר בכתבה שהוא מרגיש שאף אחד לא יכול היה להציל אותה. תודה רבה.