אני מצטערת שבחרתי להיות אמא.
כשהם היו תינוקות ופעוטות אהבתי את זה וגם הייתי טובה והם היו מאושרים.
אני שמחתי בהם,הם מילאו הכל,הקסימו אותי, הכל פתאום קיבל משמעות והחיים כמו התחילו מחדש.
אבל ככל שעוברות השנים אני פחות ופחות נהנית מההורות, שלא לומר סובלת..
ככ הרבה תסכול ומתח וכעס ואשמה.
אין לי כוחות להתמודד עם כלום אני לא מצליחה והכל רחוק ממה שהייתי רוצה רחוק מעצמי
לא כיף לי איתם ולהם בטוח עוד יותר לא כיף איתי...
ברור שאני אוהבת אותם מאד,הם הכי חשובים ותמיד ראשונים בסדר העדיפויות.אבל זה לא מספיק.אני כל הזמן מתוסכלת ומותשת כבר.ולא יודעת אם ואיך אפשר שיהיה אחרת.
שלום לך.
אני בוודאי לא צריכה לומר לך זאת, אבל ההורות מביאה אותה, מעבר לעומס והקשיים ה"אובייקטיביים", גם מפגש עם עצמנו כילדים ועם האימהות שהיתה לנו. בהתאם, מדרגות התפתחותיות אליהן מגיעים ילדים עשויות לעורר ולהפגיש עם רבדים שונים ומורכבים של הנפש הנוגעים, בין היתר, לסוגיה המורכבת של נפרדות. לכן, כמו גם בהיבטים אחרים של החיים, אין אלא לפגוש את מה שהנפש מזמנת לנו, לבדוק מה ומדוע מתעורר ברגע מסוים, ולזכור שדרך התנועה הנפשית המייסרת מתאפשרת בסופו של דבר התפתחות לא רק של הילד אלא גם של האדם שהוא ההורה.
ליטל
