למה רק בא לי לבכות כשאני חושבת על הקשר עם המטפלת שעוד לא ממש התקרב אבל זה בדרך לשם?? כל כך לא רוצה להיות במצב הזה אין לי כוחות כי כשאני חושבת אני מבינה שאני לא יודעת להיות בקשר קרוב שהוא טוב ולא מזיק. אני יודעת רק להיות רחוקה וכך הכי טוב וקל לי כי להתקרב אצלי = תלות = סיוט! אין מצב ביניים לצערי ואת זה אני לא רוצה זה רק מעיק זה רק חונק רק בא לי למות מהמחשבה שאני מגיעה למצב הזה כל כך לא בא לי להיות שם אני מנסה להחזיק חזק בעמדה המרוחקת מולה אבל מתחילה להרגיש שלא כל כך מצליח לי מרגישה שזה מתחיל לאבד שליטה ועוד רגע אני נופלת לתהום המטריף הזה. בא לי לעצור כאן מרגישה ילדה קטנה!
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת חווה את עוצמת הקושי שביצירת קשר ומתן אמון, אך בו זמנית קולטת משהו על ההתנסות הייחודית שהטיפול מציע לך, ועל הכלתו את האפשרות לפגוש אזורים נפשיים הזקוקים למגע ומענה. לכן, לצד הקושי אני יכולה רק להציע להתמסר לתהליך הטיפולי, לנסות לשתף את המטפלת בתחושות ולסמוך עליכן שתצליחו להשתמש במה שמתעורר לצורך צמיחה נפשית ושינוי.
ליטל
.jpg)
.jpeg)
