היי ליטל.זה ככ מעייף, מתסכל, מיותר ומקלקל.
פתאום בלי קשר לכלום, או יותר נכון בגלל טריגרים פנימיים,
אני נזקקת ליותר, לבלתי אפשרי, ואני כועסת, וסובלת ואני מרגישה שאני גורמת גם לה סבל ומקלקלת את כל הטוב שיש.
פעם חשבתי שאנחנו נפתור את זה, שזה יעבור.אבל אני מבינה שזה לא יקרה.
זה תמיד יהיה חלק מהקשר.חלק ממני.
אני יודעת שאם אתנתק, זה יפתור את זה,
אבל אני לא רוצה לשלם את המחיר הזה..
ולהפסיד את כל מה שיש.
אני מותשת.גם מכאב וגם מאשמה כלפיה.
את גם חושבת כמוני, שאת "זה" אי אפשר לפתור בטיפול?
שלום לך.
אני שומעת בדברייך גם את הכאב והתסכול וגם, אולי, את התקווה לשמוע ממני משהו אחר, שיזכיר גם את התקווה. עקבותיהם של החוויות שחווינו, ובפרט העוצמתיות והמשמעותיות שבהן, תמיד נותרים אתנו ומעצבים את מי שאנחנו ועם זאת, האתגר שניצב בפני כל אחד מאתנו הוא למצוא את הדרך להפוך עקבות אלו לא רק לצלקת (במקום פצע פתוח) אלא גם לבסיס ליציאה לחיים ממקום חזק ויצירתי יותר. הדרך לכך היא לא פשוטה בלשון המעטה וכפי שאני כותבת לך לא פעם, רצופה במהותה בנסיגות ו"גלים" טובים יותר או פחות. במובן זה אני לא רואה סיבה לייאוש, אם כי נדמה לי שיכולה לדמיין את העייפות והכאב. מעבר לכך, אני מציעה לזכור שהטיפול הוא אולי כר לביטוי התכנים הפנימיים אבל לא מקורם ובמובן זה, סביר להניח שעזיבת הטיפול לא תביא להעלמת הקשיים אלא רק להתקה שלהם.
במילים אחרות, אל תתייאשי. זו הדרך, כבר הוכחת שאת מצליחה לצמוח בתוכה, ואין סיבה שזה ישתנה גם אם יש רגעי עייפות ונסיגה.
ליטל
